"אולי התרגלתי... וזה כבר לא מכאיב לי?"

כבר הרבה זמן שלא כתבתי

אולי

כי התרגלתי לחיות עם הכאב

עם השקט שלו

עם ההבדלים העצומים בינו לבין אחיותיו?

אולי כי כבר אין משהו שמרגש אותי

או שמעציב.

התרגלתי לקום כל בוקר

להכנס לחדר החשוך שלו

ולא לדעת מה אני עומדת לראות

כיצד גופו מונח

והאם ראשו על הכרית.

אולי התרגלתי

לחתל ילד בן 9

וזה כבר לא מכאיב לי?

להעלות אותו להסעה

כשהרחוב עדיין מנומנם

לחזור הביתה עם חור בלב

ולהתכונן ליום עבודה?

כנראה התרגלתי לעבוד קשה בבוקר

ולחזור הביתה בשעה 3

ולהיות

אמא

לילד נכה

בהכרה חלקית

ורק לדבר אליו ולא לקבל תגובה?

התרגלתי להאכיל ילד בן 9

כפית כפית

טחון

ולא להתעצב שזה מה שהוא אוכל?

לשים אותו במיטה

להגיד קריאת שמע

ולראות את חיוכו המתוק

כשעיניו נעצמות?

אולי

אולי ההרגל הזה טוב?

כדי שלא נכאב כל הזמן

כי הלב לא יכול לעמוד בעצב העמוק הזה?

אולי?

לאה גולדברג כתבה תפילה

"לבל יהא יומי עלי הרגל"

אז אני מנסה למצוא את הדברים הקטנים

שישמחו אותי

שיתנו לי תקווה שאולי

אולי

משהו ישתנה.

שבוע טוב

ריעות לוי

רמלה

המייל של ריעות לוי (נשים בלבד) - reutlevik@gmail.com  

לכל הטורים של ריעות לוי, לחצו כאן.