מידת העצלות – תוצאה של חוסר הערכה עצמית. אל תחמיצו את המצות

פרעה והמצרים ספגו תשע מכות קשות, וכעת הם עומדים לפני המכה האחרונה – בכורות. אלוקים מודיע למשה, שמיד לאחר מכת בכורות הוא יוציא את בני ישראל ממצרים, אך הוא מוסיף, שטרם צאתם עליהם לקיים את מצות קרבן פסח. פרטי קרבן הפסח רבים הם, ניתן לעיין בפסוקי התורה. בנוסף לקרבן הפסח, נצטוו בני ישראל גם על אכילת מצה טרם מכת בכורות ושחרורם הסופי.

בין יתר הפסוקים העוסקים בעניינה של המצה נכתב כך: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב, י"ז). בפשטות, כוונת התורה במילים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" היא להיזהר בעשייתה שלא תבוא לידי חימוץ. כך כותב רש"י: "ושמרתם את המצות – שלא יבואו לידי חימוץ".

מעניין שרש"י, אף שעל פי רוב הוא מפרש את התורה על פי הפשט ("ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", בראשית ג', ח'), אלא אם כן לא ניתן להבין את פשט הפסוקים ללא הדרש, חורג הפעם ממנהגו ומפרש את הפסוק גם ברובד הדרש: "רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך, עשה אותה מיד". כלומר, ישנה אנלוגיה בין מצות למצוות, כשם שצריך להישמר מחימוץ המצה, כך צריך להיזהר מחימוץ המצווה. חימוץ נגרם על ידי שהייה והמתנה, כשהבצק בהשהיה הוא תופח ומחמיץ. כך כשממתינים עם עשיית המצווה, יש חשש שההזדמנות תוחמץ וקיום המצוה לא יתאפשר.

כמדומה, שחכמים מזהירים אותנו על זריזות בעשיית המצוה דווקא כאן, במצוַת המצה, לא רק מחמת הדמיון בין המילה "מצות" ל"מצוות". בני ישראל נצטוו גם על אכילת מצה וגם על אכילת קרבן פסח, ובעצם, אלו הן שתי המצוות הראשונות שהם קיימו, ובשתיהן מדגישה התורה את עניין הזריזות. גם בהכנת המצה כפי שהזכרנו, וגם באכילת קרבן הפסח: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שמות י"ב, י"א).

הכנת המצה היא מהמצוות הראשונות שבני ישראל קיימו בזריזות, כדי שחלילה לא תבוא המצה לידי חימוץ, והיא מלמדת על המצוות כולן: כשמזדמנת לאדם מצווה, יש לו לעשותה בהקדם האפשרי, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לקיימה.

מידת הזריזות היא אבן יסוד בהצלחת עבודת האדם בעולמו, הן בעבודה רוחנית והן בענייני העולם הזה. מידת העצלות היא הבסיס לכישלון האדם. נבאר: ככל הידוע לנו, מהירות האור היא מהגבוהות ביותר ביקום, שהרי ככל שהדבר גשמי יותר, החיכוך שלו עם הסביבה גדול יותר ומהירותו פוחתת.

האדם – עצל מטבעו. מדוע? רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, מסביר: "ותראה, כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ובמלאכה" (מסילת ישרים, ו'). אדם מקורו מן האדמה, מן העפר הגס, ולכן "רמת החיכוך" שלו עם הסביבה גדולה מאוד, וזוהי הסיבה שהוא מתנהל בכבדות. ממשיך הרמח"ל וכותב, מה על האדם לעשות כשהוא רוצה להתעלות ולהתגבר על טבעו – "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

ככל שאדם פועל בזריזות רבה יותר, הוא מזדהה יותר עם הממד הרוחני שבו ופחות עם חלק העפר שבו, וממילא הוא קרוב יותר לבורא, שהרי הבורא כולו רוחני. לכן אומרים חכמים, שכל מעשיהם של צדיקים נעשים בזריזות, שהרי הצדיקים רוצים להידמות לבוראם.

מידת הזריזות טובה ונחוצה לא רק בענייני רוחניות, אלא גם בענייני עולם הזה – "כאשר צריך זריזות לתורה, כך צריך זריזות לעניין העולם הזה, שיהיה זריז במלאכתו. ויש הצלחה גדולה למי שעושה ענייניו בזריזות. לכן בן אדם, תהיה זריז לשני עולמים, ועשה מלאכתך שהוא צרכי העולם הזה בזריזות, כדי שתיפנה מהרה למלאכת שמים" (אורחות צדיקים, שער ט"ו).

רמת המהירות שבה אדם מקיים את המצווה מעידה עד כמה הוא מחבב את מה שהוא עושה. לדוגמא, הורים רבים נאלצים להתמודד מול ילדיהם בשעות הבוקר, שיקומו מן המיטה ויתארגנו ללכת לבית הספר. דקות ארוכות "נשרפות" על קריאות "נו, למה אתה לא קם?", או "תזדרז, אתה מאחר את ההסעה" וכדומה. לעומת זאת, ביום של טיול שנתי, הילד יקיץ משנתו עוד טרם שיאיר השחר. מדוע? משום שהוא אוהב ללכת לטיול. כשאוהבים מה שעושים, הכבדות הרגילה נעלמת לה.

הרב וולבה אומר משהו מפתיע: מה ההיפך של מידת הזריזות? על פניו כל אחד יאמר – מידת העצלות. זה אינו מדויק. המידה ההפוכה ממידת הזריזות היא השפלות (הרב וולבה מוכיח את דבריו, כדאי לעיין בהם בפנים). הרגשות כמו "מי אני בכלל, מה אני חשוב, מה אני כבר שווה?" וכדומה, אף שהן נראות חשבון נפש והכנעה, אין הן אלא כובד הגוף ושפלות, והן הגורמות לעצלות. אם אדם אינו מאמין ביכולותיו ואינו מכיר ברוממות נפשו, אין לו שום חשק לשינוי, והתוצאה היא עצלות מתמשכת.       

עצה נוספת לזריזות היא לעשות פעולות חיצוניות שישפיעו על הפנימיות: "אמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מהזריזות תיוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה, כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה, וזה דבר שהניסיון יעידהו" (מסילת ישרים פרק ז').

משל למה הדבר דומה? כשרוצים להתניע רכב, בדרך כלל די לסובב את המפתח סיבוב קטן, והוא יפעיל את המנוע. אולם פעמים קורה שהמנוע אינו נדלק, והאפשרות היחידה היא לנסות לדרדר את הרכב או לדחוף אותו, וכך, הגלגלים המסתובבים באופן חיצוני גורמים למנוע להידלק. כך גם "פועל" האדם. בדרך כלל יש בתוכו מנגנון פנימי המאפשר לו לפעול בזריזות, אולם אם הוא אינו מצליח להגיע למצב של זריזות מתוך פנימיות, אזי הוא צריך לעשות פעולות חיצוניות של זריזות, והחיצוניות תניע את פנימיותו.