ידידיה מאיר

ידידיה מאיר על מונסי – לא של האנטישמיות, של האהבה והחסידות

"ליוסף היו כל הסיבות לא להישאר נאמן לדרך. יש לו כל התירוצים להוריד את הכיפה. החיים שלו בזבל. אבל האמונה שלו הייתה חזקה. הקשר הישיר שלו לאלוקים היה אמיתי, וזה העיקר, יותר מכל מגזר"

(צילום: מנדי אור)(צילום: מנדי אור)
אא

הטרוריסט האנטישמי התורן בחר השבוע במונסי כיעד לשנאה. הוא נכנס לביתו של הרב חיים לייביש רוטנברג, בעיצומה של סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת חנוכה, ודקר באקסטזה יהודי ועוד יהודי. לעת תכין מטבח מצר המנבח. אם לא היו זורקים עליו שולחן הוא היה ממשיך ודוקר את כל יהודי העולם.

בשבת שלפני כן הייתה לנו הזכות לשבות במונסי. אם יש מקום עם פסטורליה יהודית - זה שם. וילות ענקיות, מרחבי דשא אינסופיים, חסידים פוסעים בנחת עם מגבות צבעוניות על כתפיהם בדרך מהמקווה. מין סביון חרדית. הדבר היחיד שיכול לאיים על שלוות חייהם של התושבים כאן הוא הטרמוסטט של המקווה (הפרטי) שלהם. אם חלילה יתקלקל והמים לא יהיו בטמפרטורה המדויקת זה יהיה באמת נורא. אבל אל דאגה, הוא לא מתקלקל. הכול מושלם.

ואז הגיע אותו מפגע שחור והתחיל לחתוך יהודים.

 

2. גל האנטישמיות הגואה מטלטל את היהודים כאן, שחשבו עד לא מזמן שהם חיים בגלות הכי נוחה מאז חורבן בית המקדש. משהו בתפיסת העולם הזאת נסדק. אבל אין לי משהו חכם להוסיף על כל מה שאמרו ויאמרו על האנטישמיות המזעזעת השבוע. אולי אני אפילו קצת מעדיף להדחיק. הרי לא חשבתי שכשנגור בשליחות בארצות הברית, ישאלו אותנו כל הזמן אם הפיגוע קרוב לשכונה שלנו ואם תפסו כבר את המחבל. אז אני רוצה להתמקד דווקא במונסי עצמה, ולספר על קהילה מיוחדת שנחשפתי אליה שם.

דודי פרקש (45) גדל בירושלים. הוא בן למשפחה חב"דית עם 17 ילדים (כן, זאת לא טעות הקלדה), רובם הפכו לשליחים שמפיצים תורה וחסידות ברחבי העולם: יש לו אח בניו-יורק, שני אחים בוושינגטון, שניים בבואנוס-איירס, אח בלוס-אנג'לס, אחות באוסטרליה, אחות בקפריסין, אחות במוסקבה, אחות בחבל נורמנדי שבצרפת, אח בירושלים ואפילו אחות שהקימה עם בעלה בית חב"ד באחד המקומות הכי מאתגרים כרגע מבחינה יהודית בעולם כולו: רמת גן. כל אחד מהפרקשים, הם ובני זוגם, אימפריה של שליחות במדינה שלהם. כשהם מתראים בשמחה משפחתית המפגש הופך למיני כינוס השלוחים העולמי.

אבל דודי בחר במסלול חיים אחר. הוא איש עסקים, לכאורה. למה לכאורה? כי מחב"דניק אמיתי אי אפשר לעולם להוציא את השליחות. הבית שלו ושל חני רעייתו ברחוב אולימפיה במונסי הפך לסוג של בית חב"ד ייחודי, שמקרב לתורה ולחסידות את אחת האוכלוסיות המורכבות ביותר: צעירים שגדלו בחצרות חסידיות ונטשו אותן.

 

3. שבת, תשע בבוקר. דודי יושב בשולחן שבקצה המטבח המרווח, מוקף בספרי חסידות, ולומד בהתלהבות שיחה של הרבי מלובביץ' עם אחד מראשוני המתפללים שהקדים להגיע. התפילה כאן, בבית הכנסת הביתי, תתחיל בעשר בבוקר. דלת הבית של פרקש פתוחה בכל שעה. פתוחה פיזית, לא כדימוי. אי אפשר לדעת באיזו שעה הנשמה היהודית של מישהו תתעורר.

אחד הרגעים המקסימים במניין הלא שגרתי הזה הוא ה"מי-שבירכים" של פרקש. בעל הבית הוא גם הרב, גם החזן, גם הגבאי וגם העוזר-גבאי. וואן מֶן מניין. והכול בחן ובהומור ובהמון כריזמה. כל מי שעולה לתורה זוכה ליחס אישי ומיוחד במי שבירך. פרקש מאחל בדיוק את מה שצריך לאחל לו, ומחזק איפה שצריך לחזק, ומחמיא ואפילו עוקץ – ונאאמממר אמן. שיהיה ברור: לא מדובר בדמות רבנית. אמרנו, איש עסקים. אבל הכול עם רוח גדולה של אהבה ואכפתיות לכל יהודי. לא רק אם הוא חילוני גמור, קרקפתא דלא מנח תפילין, מקועקע עם עגיל, אלא גם ליהודי שעד לא מזמן הניח תפילין של רבינו תם. גם אם הוא נכד של רבי חשוב. גם אם הוא הנכד של רבינו תם עצמו.

 

4. יש משהו נוגע ללב בקהילות הקטנות האלה של צעירים שהייתה להם רשימת תירוצים לעזוב את הדרך, מכאן ועד ויליאמסבורג, אבל הם בחרו להישאר. הם בחרו לקחת אחריות על היהדות שלהם, אפילו על החסידות שלהם. פרקש מספר לי שזו תופעה כאן במונסי, ובכלל בארצות הברית. חבר'ה שגדלו בתוך החצרות החסידיות הגדולות, אבל המסגרת לא התאימה להם והם לא התאימו לה. אחרי תקופה קצרה או ארוכה של חיפוש, הם הבינו שאסור לחתוך החוצה, הם צריכים למצוא את הדרך שלהם.

אחרי הצהריים אנחנו הולכים כארבעים דקות ברגל לקהילה שקמה בהשראת המניין של פרקש והזמינה אותו לדבר אצלה. "המניין של נהגי המשאיות", כך הם קוראים לזה. אני נכנס לבית כנסת שממוקם בתוך אוהל גדול – ומוקסם. מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך נהג משאית. הם עיצבו את בית הכנסת בעשר אצבעותיהם, הדפיסו ותלו על הקירות כרזות צבעוניות עם אמירות ופתגמים של דמויות שונות שמעוררות בהם השראה: רבי נחמן, הרבי מלובביץ', ר' שלמה קרליבך, הרבנית יונגרייז ואפילו סתם טקסטים מחזקים שרצים בווצאפ בעילום שם.

 

5. פרקש פותח את הדרשה שלו במעשייה: איש אחד נכנס לבר ומזמין דרינק. הבר-מן מגיש לו כוסית, הבחור אומר תודה, שותה ואז מנפץ אותה על ראשו של הבר-מן ההמום. "אוי, סליחה, סליחה, אני לא יודע מה קרה לי היום", הוא מתנצל מעומק הלב, "זה ממש לא היה בשליטתי. אני ממש מתבייש", ויוצא במבוכה מהבר. למחרת הוא שוב חוזר, ושוב מזמין משקה, ושוב שותה, ושוב מנפץ את הכוס על ראשו של הבר-מן, שהפעם כבר מגלה הרבה פחות סבלנות. "תשמע, אדוני, אם עוד פעם אחת אתה עושה את זה, אני מזמין לך ניידת. יש גבול לכל התנהגות". והמנפץ, שוב, מתמלא בושה, ומתנצל בשיא הכנות: "כל כך לא נעים לי. אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה. אני פשוט בוש ונכלם", ויוצא בדמעות מהבר. את ההמשך אתם יכולים לנחש: למחרת הוא שוב חוזר, מזמין, שותה ומנפץ. טוב, כאן הבר-מן כבר לא מדבר יותר מדי. הוא קורא למאבטחים של המקום, והם מזמינים ניידת משטרה. השוטרים אוזקים את העבריין, הוא נלקח למעצר, נשפט ונשלח לטיפול נפשי בכפייה.

אחרי חצי שנה של טיפול אינטנסיבי מיודענו משתחרר מבית החולים, וכבר בערב הראשון הולך לאותו בר. הוא נכנס, ניגש אל אותו בר-מן שעדיין עומד שם על מכונו, ואומר לו: "היי, אתה זוכר אותי?". "ברור, איך אפשר לשכוח אותך", עונה הבר-מן ומגרד בראשו. "שמע, רק באתי להגיד לך תודה. בזכות הנחישות שלך, אז לפני חצי שנה, נלקחתי לטיפול נפשי, ומה אני אגיד לך? החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. תודה רבה לך. תגיד, אפשר איזה דרינק קטן?". הבר-מן מגיש בחיוך לבחור את הדרינק שלו, הוא שותה, לוקח את הכוס ומנפץ, כן, מנפץ אותה על הראש של הבר-מן תוך שהוא מכריז בגאון: "זהו, עכשיו אני כבר אחרי הטיפול! עכשיו אני מבין את עצמי, אני יודע מאיזה מקום בנפש זה מגיע ועל אילו טראומות ילדות זה יושב. למדתי להפסיק להתבייש!".

 

6. כולם צוחקים בהבנה, ואז פרקש מספר את הסיפור האישי שלו במשפט קצר אחד שאומר הכול: "עד גיל 17 עברתי 7 בתי ספר, ולא בגלל שעברנו דירות... בגיל 17 הייתי כבר מחוץ למערכת".

וכאן הוא עובר לדבר על גיבור פרשת השבוע, יוסף הצדיק: "ליוסף היו כל הסיבות לא להישאר נאמן לדרך. הוא היה יתום מגיל צעיר. אחיו צחקו עליו, ואז רצו לחסל אותו, ובסוף, כפשרה, הם מכרו אותו. הוא הואשם בהאשמת שווא והושלך לכלא לשנים ארוכות. יש לו כל התירוצים להוריד את הכיפה. החיים שלו בזבל. אבל יוסף מבין שבעיות עם הבית ועם המגזר, הן לא סיבה לסטות מהדרך. אז נכון, הוא לא היה בדיוק כמו האחים שלו, הוא לא נשאר איתם באותה חסידות, אבל האמונה שלו הייתה חזקה. הקשר הישיר שלו לאלוקים היה אמיתי, וזה העיקר, יותר מכל מגזר. הוא לא נתן לטעויות שעשו האנשים שסביבו לגרום לו לוותר על ריבונו של עולם. הוא לא נתן למקום הקשה שממנו הוא בא, ליחס שהוא קיבל מהסביבה שלו בצעירותו, להרוס לו את ההווה ואת העתיד".

 

7. אני לא אנתרופולוג, אבל יש לי הרגשה שהחסידות הזאת שראיתי במונסי, חסידות של יוצאי החסידויות, רק תלך ותגדל. במניין הענק של שיינר בראש השנה באומן - המפגש השנתי של החסידים נטולי החצר שלא מוותרים על החסידות - ראיתי במו עיני אלפים כאלה. מתפללים כמו שמעולם לא התפללו. מחוברים כמו שמעולם לא היו. שרים דקות ארוכות בכוונה עצומה שוב ושוב "הנני מקשר עצמי, רוחי ונשמתי..."

השבוע מונסי עלתה לכותרות שלא בטובתה. בכל כלי התקשורת בעולם סיקרו את העיירה. את הקהילות החסידיות האדוקות, את החצרות הגדולות והוותיקות, את האדמו"רים. ואני חשבתי גם על חצר חסידית קטנה אחת, של נהגי המשאיות.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".

תגיות:ידידיה מאירחסידות

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה