"נשמה טובה את", פרק י"ט - יש לי ג’וק

"אז מה, גם בנוגע לחרדה שלי מג'וקים אפשר לעבוד באותה הדרך?" שאלה מלכי.

"ברור," נעמה הייתה רצינית לגמרי. "האם את סובלת מחרדה מחרקים?"

"חוץ מכל הבעיות האחרות שלי," חייכה מלכי חיוך מריר. "אני ממש רועדת בכל הגוף כשאני נתקלת בג'וקים. האמת היא שהעניין הזה כמעט לא מפריע לי בחיים. מעניין, לא חשבתי שאפשר לטפל בזה."

נעמה הפתיעה והוציאה מתיקה קופסה שקופה, קטנה, שמתוכה ניבטו סוגים שונים של חרקים מפלסטיק: מקקים, עכבישים, נמלים גדולות חומות ושחורות.

מלכי פלטה צרחה מבוהלת: "מה זה, את הולכת איתם בתיק?"

"הקופסה הזו שמורה בביתי, ואני משתמשת בה במקרים נדירים. היום במקרה השתמשתי בה לאחר תקופה ארוכה שהייתה מונחת במגרה כאבן שאין לה הופכין, ופתאום העלית את הנושא," נעמה צחקה מכל לב.

"אני נזכרת בסיפור מצחיק שקראתי," מתרחבות שפתיה של נעמה בחיוך אופייני.

"מטפל מניו יורק טיפל באדם שסבל מפחד גבהים. הלה אמור היה להתחיל את עבודתו כיועץ בחברת השקעות במשרד הנמצא בגורד שחקים. הטיפול התקדם על מי מנוחות, עד שהגיע שלב החשיפה. בתחילה התקיימו השיחות במלון, שבקירותיו היו חלונות ענקיים. המטפל והמטופל עלו בהדרגה מקומה לקומה, עד שהגיעו לקומה הארבעים וחמש, האחרונה בבניין. המטופל חש אסיר תודה למטפל שלו כאשר הצליח להישען על החלון הענק ולצפות דרכו אל הנוף ללא חשש.

הכול יכול היה להסתיים נהדר אילו לא היה נכנס למטפל שיגעון להוכיח למטופל שלו שהצליח לחלוטין למגר את תופעת הפחד מגבהים, והוא שכנע אותו לצאת אל גג המלון, להתיישב לצידו על מעקה הגג, ולנופף את הרגליים מעל הרחוב הנפרש מתחתם. ואז, מגובה של כמאתיים מטר מעל ברודווי, קרה הדבר שאסור היה שיקרה, בוודאי לא בנסיבות אלו – לפתע התעורר פחד הגבהים של המטפל הדגול בעצמו בחטף, והוא השתתק בחרדה, תקוע על גג המלון בקומה ארבעים וחמש...

המטפל אחז בידיו הרועדות במטופל והתחנן אליו לבל יזוז במילימטר. הוא לא אפשר לו לחזור למלון ולהזעיק עזרה. בקושי רב הצליח המטופל, שכבר לא חש בחרדה כלל, לשלוף את הפלאפון שלו מכיס המכנסיים ולהזעיק עזרה,

צוות החילוץ הגיע, ונדהם לגלות את המטפל הדגול מצוי בהתקף חרדה איום... בעבר טיפל בפחד הגבהים שלו, וכעת – הוצרך שוב לחדש את הטיפול בעצמו."

הבנות צחקו. "אז מה, נעמה, האם גם את סובלת מחרדות?" שאלה רוני.

נעמה הרצינה באחת. "גם מטפל רגשי, או כל בעל מקצוע אחר, אינו פטור מעבודה עצמית."

מלכי לא הצליחה להתיק אפילו לרגע את עיניה מן הקופסה המאיימת. עיניה התרוצצו בפחד מצד לצד.

"אז מה את עושה בחרקים האיומים האלו, למען ה'? מנסה לעשות שלום בית בינם לבין המטופל?"

"משהו כזה... הטיפול מתחיל בהם, ועובר לחרקים בעלי יכולת הנעה עצמית...."

מלכי לפתה את הכיסא בשתי ידיה. אצבעותיה הלבינו מהמאמץ, והיא הייתה נכונה לזנק בכל רגע אל מחוץ לחדר.

"זה... מו....מוזר... מוגזם..." היא גמגמה.

"תראינה, בנות, הכרנה את חוק האדם הסביר. אם יש דבר שאדם סביר מסוגל לעשות, ואדם מסוים מתקשה בו – מטפלים בנושא. אך בדבר שרוב בני האדם חוששים לעשות – אין צורך לטפל. זו הייתה גם הטעות של אותו מטפל מניו יורק שעלה לגג גורד השחקים עם המטופל שלו. את לא חייבת, מלכי, ללטף מקק או להחזיק עכביש על ידך."

"אז לשם מה את זקוקה לקופסה הזו?" שאלה גילה בטעם.

"אחת מהמטופלות שלי חוטפת התקפי חרדה אמיתיים בכל פעם שהיא נתקלת בחרק מכל סוג שהוא, והיא ביקשה מאוד שאעזור לה להיגמל מהחרדה הזו. זה הכול. במקרה שלך - אני לא חושבת שאת זקוקה לחשיפה."

"אכפת לך.... להחזיר את הקופסא לתיק?" נשמה מלכי לרווחה ושאלה בקול רועד.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, פרצו הבנות בצחוק גדול. הבנות צחקו עד דמעות, גלי הצחוק נשפכו בחדר. תהילה תפסה בבטנה והתקשתה להפסיק את צחוקה המדבק. בבת אחת שחררה את המתח האדיר שהצטבר בתוכה בימים הקשים האחרונים, צחקה וצחקה... והבנות כולן אחריה, צחוק מדבק ומשחרר. הצחוק שכך לרגעים ושוב התחדש... מתגלגל באוויר, מותח את שרירי הפנים... רגע נרגעות הבנות, ושוב זה קורה... תהילה הצביעה בפנים מעוותות מצחוק על קופסת החרקים בידיה של נעמה, והתגלגלה מצחוק, סוחפת אחריה שוב את שאר הבנות. הן הביטו בשאט נפש אל חרקי הדמה שבקופסה, ואל מלכי ההמומה והנגעלת, מבולבלת כולה, ואז מתקפלת מצחוק. ושוב פורץ צחוק מחודש מפיותיהן של הבנות ושוטף את החדר.