הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י"ב: שמור נא עלינו, כמו ילדים על הבימבה ג’וק

זהו סיפור על התחושה של אימא של שבו'ש. תחושה עמוקה שליוותה אותה יום יום, שעה שעה, במסדרונות הצבעוניים של המחלקה האונקולוגית לילדים; תחושה שהמשיכה ללוות אותה, לא רק שם, ולא רק אז.

כידוע למבקר המתמיד במחלקה זו, בזמן השהות במחלקה בעקבות אשפוז, טיפול, בדיקה או אבחון, המאושפז והמלווה יכולים לבחור כמה אפשרויות למלא בהן את זמנם, את חוויותיהם ואת תחושותיהם בתוך ארבע האמות המוקפות בווילון צבעוני שאינו מספר דבר.

אפשר לבחור לשכב שרוע במיטה, מחובר לכל הצינורות, לכאוב, לקנטר ולכעוס על השעון: למה הוא מקולקל ועובד לאט? לכעוס על האחות, לכעוס על הרופאים או על כוח העזר ואף על המנקה, ובעצם לכעוס ולהתלונן על כל מה שזז או על כל דבר שיש בו משהו שיכול לזוז.

לעומת זאת, קיימת אפשרות הפוכה בתכלית: האפשרות להתרומם קמעה מהמיטה, להתרומם מהמחשבות הרודפות, מהחרדות המבקרות ומהדמיונות הבלתי מוגבלים, ולצאת מהחדר, מעצמך.

בין שתי האופציות המנוגדות, תמיד בחרה שבוּש הקטנה באופציה השנייה: לעשות, להתרומם, לקפוץ ולהקפיץ אותה ואת כל שכניה לחדר ומתנדביה למאבק. לשם כך הייתה חונה לה בחנייה הצמודה למיטתה באופן קבוע ה"בימבה ג'וק" שלה. תכף ומיד לאחר ההתחברות שלה לאינפוזיה ולכל השאר, היא הייתה מזנקת בקפיצה על ה"בימבה" וטסה לה בכל המחלקה, מאיימת לדרוס כל מי ומה שעומד בדרכה, בדרך היפה שבחרה להתמודד.

אבל מבחינה טכנית, איך מתאפשרת כזו סיטואציה?

הרי שבוּש מחוברת לצינורות האינפוזיה והעירויים, המכילים חומרים כימותרפיים, והיא גם יודעת ומודעת לזאת, אז איך היא טסה לה במחלקה על ה"בימבה ג'וק", כאשר היא כבולה לעמוד האינפוזיה סבוך הצינורות והחוטים???

אוי לנו אם יתנתק צינור אחד מחיבורו. החומר הכימותרפי הוא כמו אש, ושורף במגע עם העור. גם כשהוא בתוך השקית מטפלות בו האחיות רק בכפפות מיוחדות. אז איך קרה שלקחנו את הסיכון ומעולם לא התנתק חוט ולא נמשך מחיבורו שום צינור ששבוּש הייתה מחוברת אליו?

איך מבחינה טכנית מתאפשרת סיטואציה כזו?

התשובה על כך צועקת: שבוּש לא הייתה מנותקת, לא מהמציאות ולא מהצינורות. היא ידעה גם ידעה שהיא מחוברת לאינפוזיה ולכימותרפיה. אבל היא ידעה עוד משהו חשוב מאוד - היא ידעה שאמא שלה עומדת מאחוריה.אמא רצה מאחוריה עם העמוד של האינפוזיה לכל מקום שאליו היא עפה וטסה לה עם ה"בימבה ג'וק" שלה. אמא דואגת להדביק את הקצב של המהירות, כדי שחס ושלום לא יתנתק הצינור מהגוף.

שבוּש אפילו לא העיפה מבט לאחור, לראות האם אמא רצה אחריה עם העמוד של האינפוזיה או אולי אמא התעייפה מלרוץ אחריה.

ולמה היא לא הסתכלה?

כי אם היא יודעת ובטוחה שאמא שלה מאחור, למה להסתכל? את כל דאגותיה היא תשליך עליה...

והתובנה שלי...

במהמורות שבילי החיים, בדרכים העקלקלות, בנתיבים העמומים, כשהכל מסביב אפור, מעורפל ומאיים – אנו היצורים הקטנים צריכים לעצום את עינינו בבטחה, ואם להביט - אז אך ורק קדימה...

ולמה?

כי אם אנו יודעים שיש לנו אבא מאחורינו, ואנו בטוחים שאנו בטוחים בכך, או אז ברור לנו שהוא דואג לנו בכל פרט ופרט. אנו יכולים לאפשר לעצמנו להמשיך ולטוס על ה'בימבה ג'וק' האישית שלנו, לטוס במסדרונות של החיים, במבוך הניסיונות ובצוק האתגרים המייגע...

ל"בימבה ג'וק" שלנו אין וינקרים ואין פנסי אזהרה, אין בלמי חירום ואין כריות אוויר, אבל ל"בימבה ג'וק" שלנו יש מראות צדדיות. אמנם כשמסתכלים במראות האלו רואים את הקורה מאחור, אבל מביטים קדימה. כל מטרת ההסתכלות שלנו לאחור היא לא כדי להיתקע שם, מאחור, אלא רק כדי לנתב בבטיחות את הנסיעה שלנו קדימה, ביתר בטחה וביתר זהירות. כשנחשוב על זה, נבין מדוע השמשה הקדמית של המכונית גדולה כל כך, לעומת המראה הקטנה לראייה של הקורה מאחור: אנו צריכים לזכור ולהשריש בנו, שהעבר אינו חשוב כמו העתיד שלנו. אנו לא מאבדים את מה שיש לנו, בגלל מה שאין לנו.

נסתכל קדימה ונזכור כי "אנו על כנפי הנשרים האבירים...".

"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". 

לתגובות: shalom8410966@gmail.com