אגרטל שנשבר כבר לא יוכל לתקון, אבל מעשינו - בני תקנה הם

האגרטל ששבר הנכד שלי היה אגרטל יקר במיוחד.

הוא היה עשוי מקריסטל, משובץ באבני חן. הוא עיטר את שולחן חדר האורחים שלנו שנים רבות.

ממש לא התאים לי להיפרד ממנו, בפרט שזכיתי בו כמתנה מדמות קרובה אלי, שכבר אינה בין החיים.

אבל האגרטל נשבר.

הוא נשבר ללא כוונה.

הנכד רצה לעזור. הוא הושיט יד לקחת את אחת הצלחות מהשולחן, וכשהחזיר את היד, פגע מרפקו באגרטל, וזה נפל בקול רעש גדול על השולחן והתפרק לחתיכות.

ברגע הראשון - הלם.

ברגע השני שמתי לב שמוחי הוגה במחשבות עגומות, ומיד מחליפות אותן מחשבות אחרות, אופטימיות יותר: "אולי אפשר לסדר את זה? אולי להדביק את השברים? אולי לחבר את החתיכות? אולי לאחות את הקרעים?".

שניות, ולא יותר, ארך לוודא שאין מה לעשות בו, באגרטל. כשהיה שלם היה יקר כל כך, והנה עכשיו, הוא שווה כעפר.

וכמו שאני רגילה תמיד, מחשבותי נדדו מהאגרטל אל חיי המעשה, אל החיים האמתיים.

ראו כמה מופלאות דרכי ה'. את האגרטל שהוא עצם דומם, שאולי יש בו מעט דמים (ודמים) – לא קיבלנו רשות לתקן, ואילו את דרכינו הנלוזות, אנחנו יכולים, כן, יכולים לתקן.

דיברנו לשון הרע על החבר? אנו יכולים לבקש סליחה, לחזור בתשובה, לאחות את הקרעים.

לא כיבדנו מספיק את ההורים? בידינו לבקש את סליחתם, לחזור בנו, לכבדם ולאמצם אל ליבנו ולשוב בתשובה.

כך בכל הליכותינו.

שאלתי את עצמי:

אילו הייתה ניתנת לך מתנת חינם, והייתה בת קול יוצאת ואומרת: "יש לך אפשרות בזמן הקרוב, לתקן את האגרטל היקר שלך".  האם לא היית ממהרת לתקן, לשפץ, להדביק, לחבר, לאחות וכמה יותר מהר?

שימי לב!

יש לך זמן קצוב לחבר, לסדר, למרק, לשייף, לטהר את התנהגותך, האם לא תרוצי מיד?

האם לא תחטפי את המתנה הזו?

כשחשבתי על זאת, נשכח האגרטל מליבי.

פתאום תפסתי אלו קטנוניים אנו, בני האדם.

בוכים על חלב שנשפך, אבל ממשיכים לחיות את הרגע, ללא כל הרהור, כשדברים אחרים, הרבה יותר יקרים עלולים להישאר פצועים וחבולים ולהישכח לנצח.