מי יתן לרבנית את פרוסת החלה בסעודות השבת?

פֶּרֶק מֻפְלָא וּמְרַגֵּשׁ הָיָה הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל שֶׁרָחַשׁ רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל שַׁפִּירָא זצ"ל לָרַבָּנִית תליט"א. בְּמֶשֶׁךְ שִׁשִּׁים שְׁנוֹת נִשּׂוּאֵיהֶם הוּא כִּבֵּד אֶת הָרַבָּנִית בְּכָל כֹּחוֹ, בַּכָּבוֹד הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁשַּׁיָּךְ.

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁהָיָה בּוֹצֵעַ אֶת הַפַּת, הָיָה מַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ, קָם לְעֵבֶר מְקוֹמָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית בִּקְצֵה הַשֻּׁלְחָן, וּמַגִּישׁ לָהּ אֶת פְּרוּסַת הַחַלָּה. גַּם בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת, כַּאֲשֶׁר הָיָה חוֹלֶה וְחַלָּשׁ, לֹא וִתֵּר עַל מִנְהָג מֻפְלָא זֶה, וּבְעַצְמוֹ הָיָה מַגִּישׁ לָרַבָּנִית אֶת פְּרוּסַת הַחַלָּה. פַּעַם שְׁאָלוֹ נֶכְדּוֹ לְפֵשֶׁר מִנְהָג זֶה: מַדּוּעַ מַטְרִיחַ הוּא אֶת עַצְמוֹ וְקָם לִמְקוֹמָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית, הֲרֵי יָכוֹל לְהַעֲבִיר לָהּ אֶת הַחַלָּה עַל יְדֵי הַמְסֻבִּים? אוּלָם הוּא חִיֵּךְ וְאָמַר: "אֵין זֶה מַתְאִים שֶׁהַחַלָּה שֶׁאוֹתָהּ צְרִיכָה הָרַבָּנִית לֶאֱכֹל תַּעֲבֹר דֶּרֶךְ הַיָּדַיִם שֶׁל כֻּלָּם..."

הָרַבָּנִית מִצִּדָּהּ מָחֲתָה עַל כָּךְ, וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת לַחְדֹּל מִמִּנְהָג זֶה, אוּלָם הוּא לֹא וִתֵּר. הוּא וְלֹא אַחֵר הִגִּישׁ לָרַבָּנִית אֶת פְּרוּסַת הַחַלָּה מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, כָּךְ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה.

כָּךְ גַּם הָיָה כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּתֵּף בִּסְעוּדַת שַׁבָּת, בְּאַחַת מֵאוֹתָן הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן נֶאֱלַץ לָצֵאת לְחוּ"ל לְטוֹבַת הַחְזָקַת הַיְשִׁיבָה. מְאוֹת בְּנֵי תּוֹרָה סָעֲדוּ אָז עַל שֻׁלְחָנוֹ, מִתְבַּשְּׂמִים מִתּוֹרָתוֹ וַחֲרֵדִים לְמוֹצָא פִּיו. הוּא בֵּרֵךְ אֶת כֻּלָּם בַּבְּרָכָה הַמְקֻבֶּלֶת: "לְחַיִּים, לִבְרָכָה וּלְשִׂמְחָה", וְאַחַר קָם בִּמְהִירוּת מִמְּקוֹמוֹ, כִּתֵּת רַגְלָיו וְחִפֵּשׂ בְּעֵינָיו אֶת הָרַבָּנִית. בֵּרֵךְ אוֹתָהּ "לְחַיִּים, לִבְרָכָה וּלְשִׂמְחָה" בִּמְאוֹר פָּנִים, וְרַק אָז שָׁב לִמְקוֹמוֹ שֶׁלְּיַד הַשֻּׁלְחָן.

כָּזוֹ הָיְתָה מִדַּת הַקְפָּדָתוֹ בִּכְבוֹדָהּ שֶׁל עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.

מתוך הספר "גדולי ישראל בביתם", מאת פנחס גאוליוב.