"נשמה טובה את", פרק א’ - עוגה של שאיפות

"תוסיפי כאן עוד קצת קרם לבן, שייראה כמו ענן של התקרבות לקב"ה... ובצד פזרי את פצפוצי השוקולד. הם יהיו המפריעים השחורים, המניעים..."

"אתן לא מאה!" צועקת מיכל מהקומה העליונה, מציצה מהפטיו העגול אל קצה המטבח. "ואם כבר אתן עושות דברים הזויים, לפחות עשו אותם בשקט. אני מתכוננת עכשיו למבחן באנגלית, וגם ככה קשה לי. רעיה מרשה לכן ללכלך ככה את המטבח?"

"גם ר' ישראל סלנטר היה מצייר לעצמו ציורים בדמיון כדי להמחיש את המציאות..." קוראת לעברה תהילה מלמטה.

"מה אני עושה במקום המוזר הזה?" שואלת את עצמה ריקי בקול ומדלגת בקפיצה על צמד המדרגות הפונות אל החצר, הפלאפון צמוד היטב לאוזנה.

"אתן לא באמת מקשטות את עוגת יום ההולדת של הרבנית חיים על פי השיעור שהיא מסרה," פסי מתקרבת במבט מזהיר.

(צילום: shutterstock)

"הו, פסי," רוני מתעלמת מהעלבון, "תוכלי לשטוף את הצלחת הזו בבקשה? אני חייבת למלא אותה בקרם נקי ולהוסיף צבע מאכל ורוד." היא מגישה לפסי את הצלחת ומתקרבת שוב ליצירת המופת.

"רוני, השתדלי להתרכז," מבקשת ממנה תהילה. "את הסטרא אחרא נעצב בסגול בהיר, מאחורי הגבעה של העלייה הרוחנית." היא מוסיפה עוד קרם בצבע מוקה לגבעה הקטנה שיצרה על עוגת הטורט, ומלקקת את קצה המרית לקול מחאותיה של רוני.

"היזהרי שלא תפגעי בקצוות! עלייה רוחנית אמורה להיות מתונה, שאם לא כן - הכול קורס!" רוני מנווטת את תהילה בינות להררי הקצף.

"וואו, זה יהיה מושלם!" מתמוגגת רוני.

"הרבנית חיים תאהב את זה!" תהילה מתרחקת מעט כדי להתרשם, ונתקלת בגבה של פסי המופתעת.

"מה את עושה, פסי?"

"אני... כלום, רק... שוטפת את הצלחת."

"עדיין שוטפת את הצלחת? עוד רגע היא תימס מרוב שפשופים. הניחי לה, היא כבר נקייה."

"עדיין לא," קולה של פסי מבוהל, והיא אוחזת בחוזקה בצלחת. "עוד קצת."

"פסי!" תהילה נדהמת, מרימה מעט את קולה, "תביאי לי את הצלחת, אנחנו צריכות אותה!"

"מה קורה?" יהל המתנדבת, חברה גדולה לאחיות ב"קסם החיים", נכנסת למטבח, ומשב רוח מרענן נכנס עמה.

"איזה עיצוב מעניין!" היא בוחנת את העוגה מכל צידיה.

"זו עוגת יום הולדת לרבנית חיים," מסבירה מיכל, "היא מביעה את הנושאים שעליהם דיברה הרבנית אתמול בערב."

"איזה רעיון יצירתי!" יהל מסתירה את ההלם. "ומה קורה לך, פסי? למה את תקועה עם הצלחת הזו ככה ביד?"

"לא יודעת," פסי מתעייפת מהשפשופים הנמרצים, מנגבת את ידיה במגבת הרכה שתלויה על הוו, ומתמוטטת בלאות על הכיסא. עיניה קרועות, מבוהלת מעצמה.

"נראה לי שאני צריכה עזרה," היא פולטת רגע לפני שיהל חובקת את כתפיה הרוטטות מבכי.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרק הקודם, לחצו כאן.