מרטיט: הרב משה בן שושן, הניצול מהדרמה בכנרת - חושף את ההשגחה שבנס ההצלה

יומיים לאחר הדרמה ממנה ניצל בנס - הרב משה בן שושן משחזר את רגעי האימה מתחת לסירה ההפוכה בכנרת. 

תחילה סירב הרב בן שושן להתראיין, אך לבסוף נעתר לבקשה ולו רק בשביל הזכות "להזהיר את הציבור מהסכנות, וגם להגדיל את הנס שאנחנו עברנו", הוא אומר בראיון ל'חדשות בזמן'. 

הכל התחיל בשעה שלוש וחצי בצהריים. "סיכמתי עם ידיד קרוב שעוזר לי מאוד בישיבה שאנחנו נצא ביחד להפלגה בכנרת. בשעה שלוש וחצי יצאנו, והפלגנו במשך חצי שעה עם סירת מפרש. המפרש הורם, ואחרי כן המשכנו לכיוון לב הים. המשכנו איזה 7-8 ק"מ קדימה, ופתאום אני מרגיש שהסירה מתהפכת. אני שואל איפה כולם ורואה שכולם נמצאים. מיד התאגדנו ואמרנו שאנחנו לא עוזבים את הסירה בשום פנים ואופן, ולא משנה כמה זמן זה ייקח".

לדבריו, ההחלטה להישאר צמודים לסירה היוותה סיכון גדול, שכן היא עלולה לשקוע ולהתמלא במים. "מכאן, הקב"ה כבר עשה איתנו נס אחד גדול - שבמקום הזה, כשהוציאו אותנו, אמרו לנו שזה אמור להיות 30-40 מטר בתוך המים. אבל כשאנחנו היינו בתוך המים, כל הזמן הרגשנו שהתורן של הסירה נתקע באדמה. כנראה שהיה שם איזשהו הר ששם התורן נתקע ולא יכל לצאת משם. העובדה הזו היא למעשה זו שעזרה לסירה, ככל הנראה, שלא לשקוע".

"אנחנו האמנו בזה בכל הכוח והעוצמה"

בשלב זה התחילו הניצולים לקוות שהמכרים אותם הותירו מאחורה על החוף - יבינו שדבר מה אינו כשורה קרה. "כמה זמן כבר אפשר להפליג בכנרת עם רוח כזו? קיווינו שהם יזעיקו עזרה, אבל שום דבר לא בא. צועקים, צורחים. אתם שומעים את הקול שלי שהוא צרוד, זה מהצעקות. מנסים לקרוא לעזרה, מנסים לנופף, עוד מעט החושך מגיע וכשהחושך מגיע אף אחד לא יראה אותנו, כי הגלים מכסים אותנו. 

"הרוח הייתה גדולה מאוד וממילא גם הגלים היו גבוהים. שעה עוברת, ועוד שעה עוברת ועוד אחת ועוד...ויש לנו שעון ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות".

בזמן שעמד לרשותם החליטה החבורה להתחזק בדיבורי אמונה בקב"ה, ומשם גם שאב כל אחד את הכוחות המיוחדים להחזיק מעמד 'עד יעבור זעם'. "אחד מחזק את השני, כל הזמן דיברנו בינינו ש'אין עוד מלבדו'. הקב"ה הוא הבעל בית על העולם, הוא הראשון והוא האחרון. הוא היה, הוא הווה והוא יהיה, הוא מחייה את החיים, הוא נותן חיים, והוא הכניס אותנו למצב הזה. ברצותו - יחייה אותנו, וברצונו - חס ושלום הפוך. 

"אנחנו האמנו בזה בכל הכוח ובכל העוצמה, וכשמישהו היה מקבל איזה חולשת הדעת מהמצב או איזשהו רפיון - אז היינו שוב פעם מזכירים את סגולתו של ר' חיים מוולוז'ין, שאומר שכל אדם שנמצא באיזו צרה ויכריז ויידע בלבו וישיב אל לבו ש'אין עוד מלבדו' והוא זה שעושה לכל המעשים, והוא זה שיוצר לכל היצורים והוא זה שמחליט לתת חיים או לא לתת חיים ואנחנו בידיו הרחמניות - אז ודאי לו שהוא יינצל. כל הזמן חיזקנו את עצמנו בדבר הזה ש'אין עוד מלבדו', שהקב"ה שם אותנו שם והוא שיוציא אותנו משם. 

"ידענו שמים כנרת - לא הרבה חזרו מהמצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו נכנסנו מתוך מצב של תמימות, חוסר ידיעה וחוסר הבנה מה רמת הסיכון שיש בסירת מפרש ברוחות כאלה. ולמרות שהיה לנו נהג, סקיפר מקצועי ששט בהרבה ימות ויש לו רשיונות - למרות זאת הוא לא הצליח להתגבר על הספינה בגלל הרוחות, אז התהפכנו".

הישועה הגיעה בדיוק כשאחד מהם התייאש וביקש להפקיר נפשו 

מהשעה ארבע ועד לשעה 1:45 בלילה - שהו הניצולים במצב האבסורדי הזה, מבלי לדעת מה יעלה בגורלם. "כמעט תשע שעות היינו בתוך המים. מים מקפיאים עם גלים חזקים שמטלטלים אותך. אתה מיטלטל בין תקווה לייאוש, לא יודע מה יילד יום, מה יהיה מחר. אתה מתחיל לחשוב על כל מיני דברים - על הילדים, על ההורים, על העתיד. יהיה עתיד או שאין עתיד? אמרנו את כל פסוקי הוידוי, אמרנו שמע ישראל. אמרנו את כל מה שאדם שעומד להיפרד מן העולם הזה, אומר. היה ברור לנו שמכאן אין יציאה. זה מקום שלא שבו ממנו הרבה אנשים. 

"והנה, ברוך השם, בשעה 1:45 בלילה, פתאום אנחנו רואים אור מתקרב אלינו, וזה היה שני אנשים יקרים מרשות הטבע והגנים. הם מתקרבים אלינו. כמה דקות לפני כן, אחד הנערים שהיה איתנו אמר לי: 'אני כבר לא מסוגל. אני מפקיר את עצמי ומה שיהיה יהיה. החזקתי עד עכשיו שמונה-תשע שעות, מה שיהיה יהיה'. ממש דקה אחרי זה - פתאום הישועה הגיעה. פתאום אנחנו רואים את האור הזה מתקרב..."

ההצלה הגיעה בדיוק ברגעי הייאוש, והסגולה של ר' חיים מוולוז'ין - הוכיחה את עצמה. "כאן זה המקום להודות בראש ובראשונה לבורא עולם, לריבון כל העולמים שהחזיר אותנו לחיים", מסכם הרב בן שושן. "הוא זה שנתן לנו את החיים, הוא זה שנותן לנו את החיים וייתן לנו את החיים. ואני כאן כדי לפרסם את ניסיו, כי באופן טבעי - לא היו צריכים לראות אותנו. המון אנשים הלכו בדרך הזאת, ופשוט לא נמצאו. הגלים גבוהים, לא רואים אותם - אז למה שיראו אותנו? באופן עקרוני לא היינו צריכים לצאת מזה. זה שהקב"ה פתח את עיניהם ונתן להם לראות אותנו - זה כבר נס ופלא בפני עצמו".