ידידיה מאיר

ידידיה מאיר היה בתאילנד בליל הסדר, ולמד משהו חשוב על קיום מצוות

כל כך הרבה מדברים אצלנו על "קירוב רחוקים", על "הפצת יהדות", על "המאור שבתורה" - והכול טוב ויפה וחשוב. אבל מה עם להאמין, באמת להאמין, שיש לנו תרי"ג מצוות וכל יהודי פשוט צריך לקיים אותן?

| ז' אייר התשע"ט |
(צילום: מנדי אור)
אא

1. בשבוע שעבר היה אמור להתפרסם כאן טור עם חוויותיי מסדר פסח של חב"ד בתאילנד, ליל הסדר הגדול בעולם. אלא שאז הגיעה הבשורה המצערת על פטירתו של הרבי מקאליב והנושא השתנה מחב"ד לקאליב – מהחסידות הגדולה בעולם לחסידות הקטנה בעולם.

בינתיים הזמן חלף, נכנסנו לחודש אייר, עברנו את ההסלמה הכואבת בדרום, את יום הזיכרון ואת יום העצמאות, ובכל זאת אני מבקש, ברשותכם, לחזור אחורה לפסח. אני מסרב להדחיק כל כך מהר את ליל הסדר תשע"ט ואת מה שלמדתי ממנו.

ואולי נתחיל בשאלה ששאלו אותנו רבים בהרמת גבה, פיזית ממש, כששמעו היכן אנחנו מתכוונים להיות בפסח: מה לכם ולליל הסדר בתאילנד? מה יש ליהודים לחפש בתאילנד בליל הסדר? שאלה מצוינת. אני באמת לא יודע מה יש ליהודים לחפש שם בליל הסדר. אבל עובדה היא שיש אלפים כאלה, שעושים את הפסח במזרח. אנחנו הוזמנו על ידי חב"ד להעביר שם הרצאות ושיעורים ולסקר את הפעילות. כך שיש כאן בפירוש גילוי נאות: הכותב מתנגד לנסיעות לתאילנד בפסח. למעשה, הכותב מתנגד לנסיעות לתאילנד החמה, הלחה והמסריחה בכל השנה. אל תיסעו. אבל הכותב זכה לראות ולחוות את האכפתיות ואת העשייה הגדולה של שליחי חב"ד עם אותם יהודים שבחרו, משום מה, לעשות את הסדר בתאילנד.

 

2. יום שישי, שלוש בצהריים, מתחם הסדר על גדות האגם של קוסמוי. הבמאי רונן פלד-חדד והצוות שלו בהכנות אחרונות. מסביב עוד עשרות עובדי הפקה תאילנדים שעורכים את השולחנות, אבל הסיפור הוא פלד-חדד. אנשי חב"ד-תאילנד הביאו אותו השנה לכאן מישראל כדי לביים את ליל הסדר. כן כן, לביים. הרי גם בסלון של משפחה רגילה, שבו יש סבא וסבתא ובנים ובנות ונכדים, כן ירבו, קשה לנהל את הסדר. יש רעש, בלגן, המולה. אז מה נגיד על סדר של כ-2,500 איש שמפוזרים במתחם אחד ענקי? כאן נכנס פלד-חדד לתמונה. האיש שביים הפקות ענק, מהדלקת המשואות ועד טקס פתיחת המכביה, הוטס לכאן כדי לעשות את מה שהוא יודע לעשות - לחבר אלפי משתתפים לחוויה אחת גדולה.

נכון, בתסריט של ליל הסדר אי אפשר לגעת ואף אחד גם לא רוצה לגעת. הוא מועבר בהגדה של פסח מדור לדור. אבל בכל מה שנוגע למסביב, יש לבמאי הוותיק שדרוגים לא רעים. למשל, לתת לכל שולחן, לכל משפחה, שלטים מעוצבים בצבעים שונים, שעל כל אחד מהם כתובים בגדול סימני הסדר: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ וכו'. כשמגיעים לקטע הרלוונטי נציג של כל שולחן, בדרך כלל הילד הקטן, מניף את השלט. וכך, בכל כמה רגעים, הופך כל המתחם הענקי, על מאות השולחנות שבו, למשהו אחד, עם צבע אחד, מסר אחד ומשימה אחת. מגיד! רחצה! מוציא מצה!

ואיך יודעים מתי בדיוק להרים את השלט? הרי אין רמקולים בחג. אז ככה: על כל אחד ממאות השולחנות הונח ליין-אפ, טבלה מפורטת עם השעה המדויקת של כל חלק בליל הסדר. 20:38 – מרור. 20:42 – כורך. 20:50 – שולחן עורך. וכדי שזה יהיה ממש מדויק, נתלו ברחבי המתחם שעונים דיגיטליים גדולים שעל פיהם יישק דבר (מבחינתי, נקודת הזמן הכי מרשימה הייתה "18:45 - התמקמות בשולחנות". אצלנו במשפחה, בלי עין הרע, הקטע הזה לוקח המון זמן. ופה, הכול דפק כמו שעון תאילנדי).

 

3. רגע לפני כניסת החג הספקתי לצלם את המתחם המרהיב. הכול היה כל כך יפה ומושקע ומלא מחשבה. אפשר היה רק לדמיין מה יקרה בעוד רגע כשכל האלפים יכנסו למתחם ויתחילו את ליל הסדר הגדול בעולם. בכניסה עמדו הרב מנדי ושרה גולדשמיט, שליחי חב"ד בקוסמוי, וקיבלו במאור פנים את הבאים. לצידם היו כ-40 בחורי ישיבה צעירים שבאו לכאן לפסח כדי לעזור להם במלאכת הקודש. האווירה הייתה חגיגית ואומרת ציפייה. אבל אז, ככל שהתקדם הערב, מקדש לורחץ ומכרפס ליחץ, התחלתי לחוש תחושה חמצמצה. ולא מהמרור. ממשתתפי הסדר.

תראו, אני באמת לא רוצה להכליל. ואני בטוח שבין האלפים היו שם יהודים יקרים שהתייחסו בכבוד והבינו את גודל המעמד. אבל היו גם רבים, המונים, שלא בדיוק היו בקטע. או היו חצי בקטע. או היו הרבה יותר בקטע של לעשות סלפי עם החרוסת. מאות אנשים, בלי הגזמה, שלפו את הסלולרי וצילמו את האירוע, כל הזמן, ללא הפסקה. לדעתי חלקם ממש שידרו אותו בלייב, בעודם יושבים ליד השלטים שעליהם נכתב "נא לכבד את החג ולא לצלם". היו גם כמה כאלה שאפילו לא נשארו עד הסוף, כי מיהרו לצאת להפלגה למסיבת ירח ("אחי, תתקתק לי את הארבע כוסות, אני מאחר למסיבת פול-מון"). שלא תבינו לא נכון: זה לא שהסדר לא היה מוצלח. הוא היה מרשים מאוד ומרגש ובעיקר גדול. אבל בואו נגיד שלפחות לטעמי, השיא היה לפני שהקהל הגיע.

 

.4 ואז הגיע ליל הסדר השני. אני לא מתכוון לליל יום טוב שני של גלויות - גם זה היה - אני מדבר עכשיו על ליל סדר נוסף שהתחיל לקראת השעה אחת עשרה בלילה. אחרי שהחב"דניקים סיימו לנהל את הסדר הענקי, אחרי שהם שרו ורקדו את "אחד מי יודע" ואת "לשנה הבאה בירושלים", הם התפנו להתחיל את הסדר שלהם. מתברר שבמשך כל השעות במתחם הם לא נגעו באוכל, שהיה כמובן כשר למהדרין, אבל לא בכשרות האקסטרים שחסידי חב"ד מקפידים עליה בפסח. וחוץ מזה, למי יש זמן לאכול כשאתה צריך לעבור משולחן לשולחן ולעזור לעשות אלפי כורכים?

אז אחרי שנגמר הסדר, ואחרי שהלכנו יותר מחצי שעה ברגל מהמתחם של הסדר הגדול ועד לבית חב"ד, התחיל הסדר שלהם. רגע לפני חצות, בשולחן עורך, דיברתי עם בחורי הישיבה הצעירים שהגיעו לחזק את הסדר. קודם כול, אמרתי להם, יישר כוח גדול לכל אחד מכם על כל המרץ והכוחות שהשקעתם בניהול הסדר. עשיתם עבודה נהדרת. אבל תגידו, אני לא רוצה לבאס אתכם, לא התאכזבתם קצת? לא יצאתם מתוסכלים? הרי השקעתם פה ימים של הכנה, הגעתם לקצה העולם במקום להיות עם המשפחות שלכם, תראו איך אתם נראים, אתם מזיעים עכשיו כמו אחרי אפיית מצות, וכל זה בשביל תיירים ישראלים שמצלמים בסמארטפון? שבכלל לא קוראים את כל ההגדה? מישהו בכלל הודה לכם בסוף? לא שאלתם את עצמכם באיזשהו שלב בשביל מה כל הטרחה הכל כך גדולה הזאת? מה העבודה הזאת לכם?

 

.5 הבחורים הצעירים הסתכלו עלי ולא בדיוק הבינו מה אני רוצה. זאת אומרת, הם הבינו טוב מאוד מה אני רוצה, הם הרי היו איתי באותו סדר וראו את אותם דברים, אבל הם היו רחוקים מאוד מלהתאכזב.

"המטרה שלנו", הסביר אחד מהם (לא זוכר את שמו, אבל סטטיסטית קראו לו מנדי), "היא לא שיגידו לנו תודה, לא שיאהבו אותנו, ואפילו לא שתהיה אווירה מיוחדת. כמובן שאנחנו רוצים אווירה טובה ומשמעותית, וראית כמה השקיעו פה בבניית התוכנית של ליל הסדר. אבל המטרה העליונה והעיקרית שלנו היא אחת: שיהודים יקיימו את מצוות הסדר. בשביל זה הרבי שלח אותנו לכל העולם. לעזור ליהודים לקיים מצוות. להדליק נרות בערב שבת, לשמוע שופר בראש השנה, לנענע לולב בסוכות. ובפסח, בליל הסדר - לקיים את ארבע מצוות הלילה: סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה, אכילת מרור ושתיית ארבע כוסות. הערב זיכינו אלפי יהודים לקיים את ארבע המצוות הללו. זהו, מבחינתנו המטרה הושגה. כל השאר בונוס".

הוא סיים לדבר, והמנדי שלידו המשיך. הוא סיפר לי על אישה שניגשה אליו בתחילת הסדר ואמרה לו, ממש בדמעות, שהיא כל כך טרחה להגיע לכאן וזה כל כך חשוב לה לשמור את המסורת, אבל הבנים שלה יושבים לידה ובכלל לא מתעניינים בסדר אלא רק משחקים בפלאפון כל הערב (טוב שערב אחד בשנה יש לאמא הזאת למי לבכות על ההתמכרות של הילדים שלה לסלולרי), ועכשיו הם פשוט רוצים ללכת מכאן. מיצו. החב"דניק הצעיר לא התבלבל. הוא ניגש בחביבות לשני הנערים שלצידה, ובחמש דקות וחצי עשה איתם את ארבע מצוות הסדר: ארבע כוסות מיץ ענבים, כזית מצה, כזית מרור, כזית סיפור יציאת מצרים. זהו. עכשיו אתם יכולים לחזור למלון. חסל סידור פסח. כהלכתו.

 

6. השיחה הזאת עם בחורי הישיבה (שצעירים ממני בעשרים שנה) פתחה לי את הראש. הרי כל כך הרבה מדברים אצלנו על "קירוב רחוקים", על "הפצת יהדות", על "המאור שבתורה" - והכול טוב ויפה וחשוב. אבל מה עם להאמין, באמת להאמין, לחיות בתודעה, שיש לנו תרי"ג מצוות וכל יהודי פשוט צריך לקיים אותן? זה לא עניין סמנטי, זה לא עניין רומנטי, זה עניין טכני. מעשי. אז ברור שיש כוונות בכל מצווה, וברור שכדי שיהודי יקיים מצוות לאורך זמן ולא רק לרגע אחד, צריך שהוא באמת יתחבר לסיפור. אף אחד לא חולק על זה. אבל בראש ובראשונה יש את מעשה המצווה עצמו.

לפני כמה שנים שמעתי את דובר חב"ד, הרב מנחם ברוד, אומר בהומור שלחב"ד אין כוונה להחזיר אף אחד בתשובה, אלא רק לגרום לו לשמור מצוות. יש בזה גם משהו רציני. השלוחים לא באו לתאילנד כדי להגדיל את התנועה, את המגזר, את הגוש. זה לא עניין מגזרי. יישרפו המגזרים. כל יהודי הוא אור אינסוף לבוש בגוף שצריך לקיים מצוות.

וכשזאת התודעה, לא פלא שבשעה 18:29, ממש דקה לפני השקיעה, עמד בכניסה חב"דניק צעיר, ולמרות שזה ממש לא הופיע בשום ליין-אפ של הבמאי, הוא פשוט הוציא את התפילין שלו והניח אותן ברגע האחרון ליהודי שהגיע לליל הסדר. נכון, עוד מעט הוא יקיים את ארבע מצוות הלילה. אבל מה עם מצוות תפילין? לדעתי אם הוא היה קולט תוך כדי סמול טוק שהוא בכור שלא נפדה, הוא גם היה עושה לו שם פדיון-הבן-בזק.

 

7. ובעצם, התפיסה הזאת רלוונטית לא רק לקירוב רחוקים, אלא גם לקירוב עצמנו. הרי מלאכת קיום המצוות לא תמיד הולכת בקלות, כל אחד וההתמודדויות שלו. יש אתגרים, קשיים, לא תמיד הכול מסתדר. אז מה לעשות? לעשות. להניח תפילין, לכבד הורים, לא לרצוח (טוב, זה יותר קל), לשמור שבת. לא כי "אני מתחבר לזה", לא כי "זה מדבר אלי", לא כי "אני פוגש את עצמי". כל זה הוא כמובן ערך מוסף נפלא, וגם תוצאה של העשייה – אבל את המצווה עושים פשוט כי צריך.

כבר שלושה שבועות אני הולך עם מה שלמדתי בתאילנד. היה משהו בפשטות שבה הבחורים המזיעים הגדירו את משימתם, משימתנו, שעורר אצלי המון השראה. סליחה, לא השראה - מעשה.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.9 (51 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים