להעריך כל פסיעה קלה: כשמעריכים – מאריכים

וספרתם לכם – לעצמכם (מובא בספרים הקדושים).

מי בא על סיפוקו?!

ידיד קרוב שלנו לא מצא את עצמו בחיים. קורה, נכון? וכמה שזה קורה, זה עצוב ומקשה מאוד. הסתובב פה ושם, חפש עצמו לדעת, ניסה ללמוד כך, ניסה שיטה אחרת, שינה מקום, צורה, צבע ואולי גם טבע - מזלו לא השתנה.

בצר לו, בא אל הרב שטיינמן זצ"ל ושאל מה לעשות. אין לי סיפוק בחיים. אין.

ענה לו הרב שבע מילים, שהרבה פעמים מלוות אותי בכל מיני צמתים:

אין כמעט אדם בעולם שבא על סיפוקו.

אין. אין במציאות. רב האנשים שאתה רואה ורוצה להיות כמותם; רוב האנשים שאתה מקנא בהצלחתם – הרוחנית או הגשמית; רוב ככל האנושות כולה – תדע לך, שבעומק שלהם, איפה שאתה רוצה להתחלף איתם ולהרגיש סוף סוף ממוצה - אין שם סיפוק באמת.

כולם רוצים עוד, ושואפים, ולא תמיד מרוצים.

ובינינו, הרבה פעמים, כשאנו לא מרוצים, זה בעצם מפני שאנחנו רואים את ה"בחוץ" - המתנפנף, השמח, העליז, הקליל, המצליח. ברגע שאנחנו מתמקדים בעצמנו, ב"בפנים" שלנו, במתנות התוכן שאצלנו – משהו בא לרגיעה. לנוחם. יש פניות וכוח שבאים מבפנים.

אז אם רוב אנשי העולם חיים כמוני – נו, המצב לא גרוע כל כך. ואם המצב לא גרוע כל כך, אז אפשר להתקדם, לזוז, לשמוח בתזוזונת, לתזז בשמחה.

ו – להספיק. למצוא את עצמי. למצוא סיפוק וצמיחה!

מה זה נוגע לי?

בכל מיני פעמים שסיימתי יום ולא הסתמן לי וי אוטומטי ושמח של סיפוק ועשייה וניצול זמן;

או כשהתארחו אצלי "אורחים מחו"ל" בשם נקיפות מצפון, רגשות אשם או רצון בוער שלא יצא ממנו הרבה – הזכרתי לעצמי שאין כמעט אדם בעולם שבא על סיפוקו.

לי זה נתן לשמוח בחלקי, ודווקא מהשמחה בחלקי הצלחתי להעריך כל מצווה קטנה, כל התקדמות קלה, כל פירורון קטן.

ותשמעו, כשמעריכים – מאריכים.

פתאום את מספיקה יותר, את עושה יותר, את שמחה יותר, יש לך יותר הספקים שבזמנים אחרים של שאיפות גבוהות – היו מתפוגגים מראש.

ו"קובץ על יד ירבה".

כשמעריכים – מאריכים.

דווקא מהערכת האורות והאוצרות שזכיתי לאסוף,

הצלחתי לשמוח בחלקי, ולהעריך כל פסיעה קלה, כל פירורון פצפון.

ולהתקרב באמת לאינסוף.