גולשים מספרים על עצמם

הקרבתי קרבנות, והקב"ה אמר לי: תראה מה אני נותן לך בתמורה

מעבודה חדשה שהובילה לשמירת שבת, דרך תאונה קלה שהובילה לגילוי של מצב רפואי מורכב, ועד לסיוע שמימי בטיפול הרפואי. שמואל עגיב בסיפור תשובה מרגש במיוחד

| א' אייר התשע"ט |
שמואל עגיב (צילום: אלבום פרטי)
אא

נולדתי לפני כ-59 שנים בתל אביב למשפחה רגילה בת 8 נפשות, להורים ממוצא לובי (טריפוליטאי).

רוב הורינו מעדות המזרח, שעלו לארץ עם הקמתה, היו דתיים. לא היה משהו אחר. רק כאן בארץ הם התקלקלו... ואני, שבגיל 12 עברתי לגור בעיר בת-ים, פגשתי "חבר'ה מודרניים", ומהר מאד מצאתי את עצמי מבלה בערבי שישי במסיבות מעורבות, מועדונים וכו'... וכך נסללה דרכי להיות חילוני.

בגיל 22 התחתנתי (חילוני), ולאחר 12 שנים ו-2 ילדים (בשנת 1995, כשאני בן 35), התגרשתי.

לאחר הגירושין התחלתי לעבוד כמנהל מכירות בחברה להדפסת מדבקות, ושם הכרתי לקוח בעל מפעל ידוע לתבלינים בבת-ים, איש יקר וחביב, גם הוא מהעדה הלובית ובעצמו בעל תשובה כ-15 שנים, וגרוש, ובס"ד התחברנו מאד (עד היום). הוא היה מבקש ממני לבוא אליו לשבתות בביתו ברמת השרון, אך לי הייתה חברה, ולא רציתי להפסיד את הכיף של סופ"ש איתה ועם ילדי. בכל שבת היינו מטיילים בכל מיני מקומות, מבלים ומתעייפים.

עד שחברי עבר לגור בבית מקסים על חוף ימה של בת-ים, והפציר בי שאבוא אליו לשבת, אמר לי שיש בדירה חדר "במיוחד עבורי". לבסוף הסכמתי ובאתי אליו לשבת. הלכנו לבית הכנסת ל"קבלת שבת", ופתאום הרגשתי את המנגינה היפה של היהדות המקסימה מבית אבא. כשחזרנו מהתפילה לדירה, השולחן היה ערוך במיטב המאכלים האהובים של העדה הטריפוליטאית (חריימה וכו'), וגם היו אורחים חביבים נוספים. השבת עברה בנעימות נפלאה, אך למרות זאת, אני נזכר ששאלתי את חברי "מתי מוצ"ש?", כי רציתי כבר להדליק את הטלפון הנייד ולהתקשר לחברה...

חברי התמיד והמשיך להזמין אותי לבוא אליו לעוד שבת, ו... בגלל שהיה לי טוב כ"כ, באתי אליו.

באחד מערבי-שבת בבית חברי, כשהלכנו להתפלל בבית-הכנסת, ניגש אלי מָכַּר כשבידו עלון ובו סיפורי צדיקים, ושם היה סיפור על ניסים שעשה צדיק מטריפולי מלוב"ן בשם "רבי שלום עגיב" זצוק"ל. הוא שאל אותי האם אני מכיר את הצדיק שעליו מסופר בעלון, והאם יש לי קשר משפחתי אליו. ואני... בכלל לא ידעתי מה להשיב. לקחתי את העלון, ולמחרת שאלתי את אבא שלי - מי זה הצדיק רבי שלום עגיב? אבי ענה לי מיד: "אתה דור חמישי לצדיק הזה". התרגשתי ביותר, אפילו שערות ידי סמרו!

באותה תקופה הייתי קרוב לגיל 40 וכבר 5 שנים גרוש, ועושה שבתות כמעט בקביעות עם חברי הנ"ל. והנה, במקום עבודתי צצו בעיות. הובא מישהו אחר שחתר תחתי, והחלטתי לעזוב. אבל בטחתי בקב"ה ולא פחדתי, אף על פי שהייתי משלם הרבה כסף למזונות ולמשכנתא, ואין לי אפילו רכב משלי. קיבלתי חודשיים של "הודעה מראש" עם השכר והרכב, וניסיתי למצוא עבודה חדשה. עד שחלפו חודשיים פחות שבוע, וצריך כבר להחזיר לחברה את הרכב, וזהו... אין לי עבודה אחרת ואין הכנסה. אז מה באמת יהיה?

בערב רביעי, הטלפון בביתי מצלצל, ועל הקו אדם מנומס בשם יהודה מילר, שמציג את עצמו כראש אגף כח אדם בחברה גדולה בירושלים לאלומיניום בשם "מיפרומאל". הוא שאל אותי האם אני מכיר את החברה, והאם הוא יכול להיעזר בי. הוא סיפר שאת מספר הטלפון שלי קיבל מאיש מכירות אשר הגיש מועמדות למשרת מנהל-מכירות בחברה, וציין אותי כממליץ עליו (היה בעבר איש מכירות שעבד תחתי בחברה אחרת), וביקש לקבל עליו המלצה. אני המלצתי בחום. לפתע האיש שאל אותי מה אני עושה כיום, ואני (שצריך מחר להחזיר את הרכב ולהיות מובטל) כמעט נחנקתי... עניתי לו בקול חלש שאני "בין עבודות", בדיוק סיימתי ארבע שנים בתפקיד מנהל מכירות ו... האיש ביקש לקבל פרטים נוספים עלי ועל ניסיוני, ולבסוף שאל האם אהיה מוכן להגיע להשתתף במבדקים שהחברה עורכת ביום ראשון לבחירת מנהל מכירות. עם דפיקות בלב שאלתי אותו "מה עם החבר שלי שביקש המלצה?". האיש ענה לי שהוא אדם דתי-חרדי, ושמבחינה הלכתית אין כאן עברה כלשהי, מאחר שהמשרה פורסמה לכולי עלמא ואמורים להגיע למבדקים כ-25 אנשים, כולל חברי. מובן שהסכמתי.

ביום ראשון בבוקר נפגשנו כולם ב"מכון אדם". גם חברי הגיע, ושמח מאוד לראות אותי (עד היום אנו בקשר טוב). הוא אמר לי שהמשרה תתאים לי ביותר, וכששאלתי אותו אם אני פוגע בו בהשתתפותי במבדקים, הוא ענה שמבחינתו זה בסדר גמור. בשלהי המבדקים, בצהריים, ניגש אלי אותו יהודה מילר שליט"א ואמר לי: "מספיק לי מה שראיתי עד עכשיו, ואין צורך שתמשיך במבדקים. אני מבקש לזמן אותך להגיע ביום ראשון למפעל בירושלים כדי לחתום על הסכם עבודה" (איזו השגחה!).

ביום א' הגעתי לחברה בירושלים, ויהודה המנהל הגיש לי הסכם עבודה הכי טוב שהיה לי בכל שנות הקריירה שלי! אלא שבסעיף מסוים היה כתוב "החברה תעמיד לטובת העובד רכב חברה צמוד, אך מאחר והמפעל הוא שומר-שבת, העובד אינו רשאי לנסוע ברכב החברה בשבתות וחגים". אני מתפתל מולו ומנסה לשכנע אותו שאני גרוש, ושרק בשבתות יש לי זמן להיות עם ילדי, וש... וש... אבל האיש אומר בנועם וברגש רב שאין ברירה, ושהוא רוצה מאוד שאשתלב בחברה, כי הוא רואה את הפוטנציאל שבי וכו'. הוא אפילו ניסה להציע לי כפתרון, שארכוש לעצמי באופן פרטי רכב קטן שישמש אותי לזמנים שבהם אני מנוע מלנסוע ברכב החברה. הייתי מבולבל ביותר ולא ידעתי מה להחליט. ביקשתי יממה לחשוב והבטחתי לחזור אליו עם תשובה.

מיד נסעתי למפעל התבלינים של חברי בבת-ים, וסיפרתי לו בהתרגשות את כל הסיפור. שאלתי אותו מה לעשות? הרי אני לא יכול שלא לנסוע ברכב בשבת (הילדים והחברה...). כאן אציין שכבר הייתי די מקורב בליבי לשבתות ולתפילות, אך עדיין לא חזרתי לגמרי - אפילו עדיין לא חבשתי כיפה לראשי... וחברי, שה' ישמור עליו וייתן לו את כל הטוב שיש בעולם, ענה לי מיד, ובנחישות: "מה קרה לך?! זו משרה נהדרת - תחטוף אותה! שאלתי אותו לגבי הרכב בשבת, והוא ענה לי כך: "הקב"ה מנסה אותך. מצד אחד הוא נותן לך עבודה חדשה נהדרת עם רכב חדש ודואג שתהיה לך הכנסה לשלם את המזונות והמשכנתא, ומצד שני הוא מבקש ממך... לשמור שבת. לך על זה!".

הלכתי על זה, וכך גם הפסקתי לנסוע בשבת, וזו הייתה הקרבה קשה ביותר. ילדי נפגעו מאד, מה קרה לאבא? מה עם הבילויים והנסיעות בשבתות? לאחר מכן הקשר עימם התדלדל ביותר, אבל הרגשתי שאני רוצה לשמור שבת, והחלטתי שיהיה מה שיהיה, אני לא אסע בשבת. מאז התחזקתי עוד. זכורני שבאחד הימים, כשבאתי לבקר את אמי ז"ל ביום חורפי, כשהרחוב ריק מאנשים, ראיתי שעל המדרכה מתחת לבית אמי, מונחת לה כיפה סרוגה יפה. הסתכלתי סביב ולא ראיתי איש. הרמתי אותה, הרחתי אותה (הריח היה "נקי") ושמתי אותה על ראשי, תוך כדי מחשבה ש"הגיע הזמן לחבוש כיפה"...

חברי מחזיק בתוך מפעל התבלינים שלו כולל אברכים בעלי-תשובה, והוא הכיר לי אותם, ולאט לאט שכנע אותי אף לתת את מעשרותי לכולל כדי לתמוך באברכים, ולהיכנס לשמוע שיעורים מהרב. מאוחר יותר הזמין אותי (3 פעמים על חשבונו) להתלוות אליו לנסיעות עסקים לניו-יורק, ואמר לי שאנצל את השהייה שם לנסות לגייס כספים בקהילות היהודית, שד"ר עבור הכולל... מצאתי את עצמי הולך ברחובות ניו-יורק ממגדל למגדל, מחפש דלתות עם מזוזות כדי להתרים עבור הכולל. ו"תומכיה מאושר".

לימים כבר גרסתי את הזוהר הקדוש פעמיים, ונתקלתי במאמרו של הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שאומר ש"כשהקדוש ברוך הוא אוהב מישהו, הוא שולח אליו שליח שיחזיר אותו בתשובה", והמבין יבין.

לאחר כשנה כבעל תשובה, קרה המקרה הבא.

בימי ראשון הייתי נוסע לישיבות במפעל הנ"ל בירושלים, ואז (שנת 2001) הכבישים לירושלים היו פקוקים מאד ובעליות לירושלים, בעיקר ליד שורש, התנועה הייתה זוחלת. כשהתנועה במהירות 5-10 קמ"ש, ניצלתי את הזמן לעשות טלפונים מהרכב, והנה כשאני מקיש מס' טלפון, פגעתי קלות ברכב שלפני, וכאן קרה מקרה תמוה. כרית-האוויר ברכב שלי נפתחה, במהירות נסיעה של 5-10 קמ"ש! (כרית-אויר אמורה להיפתח במהירות של לפחות 50 קמ"ש ומעלה). נבהלתי ויצאתי מהרכב כדי להתאושש מההלם. נהג הרכב שפגעתי בו קלות בפגוש האחורי יצא אלי בצעקות "מה עשיתי לו" וכו'...

בעודי מנסה לחשוב מה לומר לו, הגיעה בשוליים הימניים ניידת משטרה עם סירנה ועצרה בצד. יצא ממנה שוטר שבא לכוון שלי. הוא פנה לנהג הרכב הנפגע ושאל אותו אם קרה לו משהו, וכשנענה שרק פגיעה קלה בפגוש, הורה לו בתקיפות לקחת פרטים ולפנות את המקום. ואז השוטר ניגש אלי, כמו ידיד טוב, מניח את ידו על כתפי ושואל אותי האם אני בסדר.

עניתי לו שאני בסדר, שבסה"כ קצת נבהלתי מהכרית שנפתחה לי בפרצוף, וכו'. ואז השוטר אומר לי שהוא מבקש לקרוא לאמבולנס. שאלתי אותו למה, אמרתי לו שאני בסדר, אך הוא אמר לי כך: "שמע. מגיע לך ע"פ החוק אמבולנס. ולמה שלא תנצל את זה? שיהיה לך רישום שיכסה אותך, אם ובמקרה יחמיר מצבך בהמשך. כרגע אתה לא מרגיש כלום, אבל יכול להיות שבהמשך כן יהיה משהו. ושוב אמר "כדאי לך".

עניתי לו בצחוק שאף פעם לא נסעתי באמבולנס, אז יאללה, שיקרא לאמבולנס. תוך כמה דקות הגיע אמבולנס שלקח אותי, כשאני צוחק, למיון ביה"ח שערי-צדק. נדרשתי לתת שתן לבדיקה, וכעבור מס' דקות קראה לי האחות ואמרה שעלי לעבור צילום רנטגן. עניתי לה שהיא טועה, שאני בסה"כ מתאונת דרכים קלה, וכו'. אבל היא הצביעה לכוון הרנטגן ואמרה, אתה חייב לעשות צילום לברור, יש משהו בשתן.

ניגשתי לעשות צילום, וכעבור כ-15 דקות יצא טכנאי הרנטגן עם מעטפה חומה גדולה וקרא בשמי. עניתי לו, והוא אמר לי בטון תקיף: "עליך לעבור ניתוח דחוף להסרת אבן גדולה בכליה שמאלית". אמרתי לו שהוא טועה, שאני בסה"כ מהתאונה וכו'... אז הוא הוציא את הצילום והראה לי אבן ענקית בכליה שמאלית, ואמר "דחוף ניתוח!".

אבל וחפוי ראש נסעתי לביתי בבת-ים (בידי המעטפה החומה של צילום הרנטגן), והנה כשאני מגיע לפני הכניסה לבניין מגורי, יוצאת מולי אישה שלא ראיתי לפני כן. היא מסתכלת עלי ושואלת, כאילו אנחנו מכירים, "מה יש לך?", ואני עונה לה כאילו היא מכירה שלי מימים ימימה, שמצאו אצלי "במקרה" אבן גדולה מאד בכליה השמאלית. סיפרתי לה על האירוע, ואמרתי לה שכעת אצטרך לעבור ניתוח בכליה, ושזה מעציב ומפחיד אותי מאד, כי אז היו פותחים את הבטן בניתוח בהרדמה מלאה במשך כמה שעות, ושאני רוצה מאד לגלות שישנה דרך חלופית להוציא את האבן מהכליה.

האישה ענתה לי כך: "אני אחות חדר ניתוח בבי"ח וולפסון. אם אתה רוצה, תן לי את הצילום כדי שאראה אותו למנהל מח' אורולוגיה, ואתייעץ עמו עבורך מה ניתן לעשות בעניין". נתתי לה את המעטפה עם הצילום אפילו מבלי לחשוב מהיכן צצה לי פתאום האישה הזו... היא עוד הוסיפה ואמרה שלמחרת אדפוק בדלת של דירה מסוימת בקומה א', והיא תיתן לי את התשובה מה עלי לעשות ותחזיר לי את הצילום. נפרדנו.

למחרת דפקתי על דלת הדירה. הדלת נפתחה והגב' נתנה לי את המעטפה עם הצילום ואמרה שהרופא אמר לה, שישנו ניתוח חדשני שבו לא חותכים את הבטן, אלא נכנסים עם מצלמות ולייזר לכליה, מפוררים את האבן ומוציאים אותה כחול. עוד אמרה, שאמנם זה בהרדמה מלאה למשך כשלש שעות, אך לא פותחים את הבטן ורק נשאר חור קטן שמתרפא מהר. ועוד הוסיפה שבינתיים ישנם רק שני בתי חולים שבהם התחילו לבצע את הניתוח הזה, האחד ברמב"ם חיפה והשני בקפלן רחובות, ושאם אצליח להגיע אל אחד מהם, מה טוב. היא איחלה לי הצלחה.

כאן כבר הרגשתי בבירור את ההשגה הפרטית של הקב"ה!

רצתי לרופא שלי בקופ"ח וביקשתי שיעזור לי להגיע לאחד מבתי החולים הנ"ל כדי לבצע את הניתוח המיוחד שנקרא PCNL (הרופא לא ידע על איזה ניתוח אני מדבר...). הוא אמר לי לחזור אליו שוב למחרת.

מלא התרגשות ותקווה הגעתי אליו למחרת, והוא בישר לי שאף על פי שקופ"ח אינה עובדת עם ביה"ח רמב"ם שנמצא בחיפה, הוא השיג עבורי אישור חריג לביצוע הניתוח ברמב"ם, שם הפרופסור, ראש מחלקת אורלוגיה, יבצע בעצמו את הניתוח המיוחד. וזה עלה לי בסה"כ "טופס 17"! הייתי מאושר.

הגעתי למרפאות חוץ ברמב"ם לקביעת תור לניתוח, והרופא שקיבל אותי לקח את הצילום ואישר שמדובר באבן גדולה מאד שמסכנת את הכליה. הוא קבע לי מועד לניתוח.

אני זוכר שבמוצ"ש לפני הניתוח קמתי ב 02:00 בלילה ונסעתי למירון לרשב"י, שם התפללתי בנץ, קראתי זוהר נישקתי את רשב"י ובנו רבי אלעזר. ביקשתי ברכה לניתוח, ועם תחושת שמחה וביטחון בלב נסעתי לביה"ח רמב"ם להתאשפז לניתוח. כשהגעתי למחלקה אמרתי עם חיוך לפקידה: "שלום. הזמינו לי כאן חדר"... והיא צחקה ושאלה לשמי, ולאחר בדיקה אמרה "אדוני, הסוויטה מס 1 ממתינה לך, בבקשה", והצביעה עם האצבע לכוון חדר מס' 1. התאשפזתי. בערב הגיעו הפרופסור ושאר הרופאים לחדר כדי לראות אותי לפני הניתוח המיועד למחרת בבוקר. הפרופסור ביקש ממני לראות את הצילום, ועניתי שהצילום נשאר אצל הרופא שקיבל אותי במרפאות-חוץ לפני הניתוח (שגם הוא היה נוכח והכחיש שהצילום אצלו). הפרופסור אמר שאם אין צילום - אין ניתוח, והתכונן לצאת מהחדר. אני שתקתי ופניתי בליבי לקב"ה שיעזור לי, מאחר שיש כאן עניין עם רופא שמשקר. ירדו לי דמעות מהעיניים. הפרופסור ושאר הרופאים עזבו את החדר.

כעבור כשעה, כשאני מבין שלא יהיה ניתוח, נכנס לחדר אח ואומר לי שהפרופסור נתן הוראה לפתוח במיוחד את חדר הרנטגן כדי לבצע את הצילום הנדרש. וכך היה. כעבור כשעה בא שוב הפרופסור לחדר, הוא הסתכל על הצילום מול האור ואמר בערבית "ואחאד חיג'אר" = אבן ענקית, "מחר הניתוח בשבע", ויצא מהחדר.

עברתי את הניתוח החדשני בהצלחה, וכעבור מספר ימים השתחררתי לביתי. רציתי מאוד לראות את האישה שעזרה לי. ניגשתי לדירה ודפקתי בדלת. פתחה לי אישה צעירה. שאלתי היכן האישה שעובדת כאחות בחדר ניתוח בבי"ח וולפסון, והיא ענתה לי, שזו אמא שלה, ושהיא באה מדי פעם לבקר אותה.

כל השאר ברור... ישתבח שמך מלך מלכי המלכים – אין עוד מלבדך, וכשאתה אוהב, אין עליך (אני כותב את המילים הללו עם דמעות בעיני, מלא בהתרגשות).

ישבתי בביתי ועשיתי חשבון נפש:

  1. כרית אויר נפתחת במהירות 5-10 קמ"ש?
  2. מה פתאום מגיע שוטר אדיב וחברותי במיוחד ומתעקש שאגיע עם אמבולנס לבי"ח לבדיקה?
  3. מהיכן צצה אותה גברת שהיא דווקא אחות בחדר ניתוח ובזכותה גילו לי מהשמיים על ניתוח חדשני שהגיע לארץ, והיכן ניתן לעבור אותו?
  4. לא רציתי ניתוח שפותחים את הבטן, והנה רק בשני בתי חולים מרוחקים, אצל שני פרופסורים, ניתן לעשות אותו, ולא כל אחד יכול להגיע לאותם פרופסורים... ונדרש אישור חריג מהקופ"ח שבה אני מבוטח כדי להגיע לבתי החולים הללו.
  5. הניתוח שלי בוצע ע"י הפרופ' הכי בכיר בתחום, שאילו רציתי להגיע אליו באופן פרטי, מן הסתם הייתי צריך לשלם כ-50 אלף ₪...
  6. אותו רופא במרפאות החוץ ברמב"ם שאיבד את צילום הרנטגן שלי ושיקר שלא ראה אותו... והחלטה של הרגע האחרון ע"י הפרופ', לפתוח חדר צילום בלילה כדי לבצע צילום נוסף במיוחד בעבורי, ובזכות זה התקיים הניתוח. אחרת מי יודע מה היה.

התשובה שעלתה בראשי היא אחת:

חזרתי בתשובה מכל הלב ומאהבה לקב"ה, הקרבתי קורבנות לא קלים לצורך כך, תמכתי בלומדי תורה, ואבא שלי הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שרק למענו ולשם קידוש שמו, כתודה - אני מפרסם את הסיפור שלי, הוא ראה ואמר לי: "בא בני ואראה לך מה אני יודע לתת בתמורה"...

כיום, לאחר 20 שנים כבעל תשובה, אני גר בעיר התורה הקדושה בני-ברק, מוקף בתורה, בצדיקים, בבתי מדרש ותפילה, בשכנים אוהבים ובקהילה נהדרת. נולדו לי שני ילדים קטנים חרדים (שלדעתי ניתנו לי כפיצוי עבור ההקרבה שהקרבתי כשהפסקתי לנסוע בשבת... והקשר עם שני ילדי הראשונים כמעט ניתק), אני מנהל אורח חיים חרדי לכל דבר, בן פורת יוסף. אני מתפלל כל יום בהנץ עם רב ת"ח מיוחד במינו, מנחה עם תפילין שמושה רבא, ועל השבתות בבני-ברק אין מה להוסיף - גן עדן (מלבד הרבנים והאברכים בכולל שלנו בבת-ים). ואף על פי שאני עובד (בענף הבניה) ונמצא רוב היום בסביבה חילונית, אני מתחזק יותר ויותר, אפילו גידלתי זקן... ולבוש כמו "פינגווין", בשחור-לבן.

  • למי שחושב שבחזרה בתשובה נכנסים לגן עדן בעולם הזה, שיתעורר ומהר! עד היום ישנם בחיי רגעים לא נוחים, לא נעימים ואף מצערים, כמו שרשב"י כתב בזהר הקדוש, שלא באנו לעולם "לאכול חינם"... ועוד נאמר ע"י חז"ל, שמי שעבר עליו חודש ללא ייסורים, שיפשפש במעשיו. אבל האמונה והביטחון והאהבה שניטעו בליבי במשך השנים להקב"ה, מהווה משענת איתנה להכל.

הקב"ה - אבא שלי - עושה עימי חסדים רבים בכל רגע מחיי, עד לרגע זה, ואני חי את ההשגחה הפרטית שלו, ולא רוצה לחיות אפילו דקה אחת, בלעדיו.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.9 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים