פיתוח האישיות
תעצום עיניים בקפסולה של החיים
אני משתעשע פתאום לשמוע את ילדי היושבים מימיני ומשמאלי ומדמיינים שהם בחלל. מה חלל? אנחנו כאן! בלונה פארק
- שלמה ארלנגר
- כ"ה ניסן התשע"ט
(צילום: shutterstock)עכשיו, בשעת לילה מאוחרת, כשילדי כבר ישנים ואני לבד מול המקלדת, אני מרשה לעצמי לגלות לכם, ורק לכם, את מה שעבר עלי בחול המועד האחרון כשלקחתי את ילדי ללונה פארק בצפון הארץ.
אחד המתקנים שילדי "סחבו" אותי אליו נקרא "מציאות מדומה".
הסבר קצר? בבקשה!
ראשית, ממתינים בתור… חול המועד, לונה פארק… כבר אמרנו.
כשהגיע תורנו, הכניסו אותנו לתוך קפסולה קטנה, 4 מושבים בלבד.
חגרו אותנו היטב היטב, הרכיבו משקפיים אימתניות לעינינו וברגע שהמפעיל החביב לחץ על כפתור ההפעלה - הסיוט החל.
ששש… סיוט? חס וחלילה, איזה כיף!
אתה רואה סרטון בתלת ממד, ומרגיש כאילו שאתה נוסע בחלל, בין כוכבים וגושי מטאורים ענקיים.
רעש אדיר, רוח נושבת, ואתה צונח, עולה, יורד וחוזר חלילה, כשלהשלמת התחושה, הקפסולה בה ישבנו הסבה על צירה כמעט 180 מעלות... פחד!
הרגשתי שלבי נעתק ממקומו. המחזה היה אמיתי כל כך, מוחשי כל כך … הייתי בחלל!
לא חלפה דקה, ופשוט לא עמדתי בזה.
איך יוצאים מכאן?
זה סיפור של כ- 5 דקות, ו... רק דקה אחת בודדת חלפה...
אוי לי!
עד שמצאתי פתרון פשוט, אותו אני חושף לפניכם כעת -
עצמתי את העיניים!
מודה... לא רוצה לראות את זה!
ברגע אחד חזרתי לחיים.
פתאום אני יודע איפה אני, מרגיש את המאוורר הפשוט שמולי, המנסה ליצור בי אימה של צניחה, מקשיב לקולות ההזויים הנובעים מהרמקולים בעלי הסאונד האיכותי ונהנה להתנדנד על הכיסאות השחורים המוכרים לי היטב משעה של המתנה למתקן הרע הזה… בעיני, בכל אופן.
אני משתעשע פתאום לשמוע את ילדי היושבים מימיני ומשמאלי ומדמיינים שהם בחלל.
מה חלל? אנחנו כאן! בלונה פארק.
שידמיינו… בעיה שלהם!
כשירדנו מהמתקן הם התנשפו, ולא נרגעו מהחוויה העוצמתית שעברה עליהם. הם אפילו ניהלו שיחה עמוקה ושחזרו כל עיקול במסע המפחיד.
ואני?
אני עסוק בלהסדיר את הראייה שלי, לאחר דקות ארוכות של עצימת עיניים חזקה…
בערב, מאוחר מאד, חזרה לי הראייה.
בעצם, קיבלתי ראייה חדשה… על החיים!
מציאות מדומה.
הי, זה מה שקורה לנו כל החיים!
אנחנו מסתובבים בין אנשים ורואים דברים באופן דמיוני, בגדול, מקרוב, באופן מטלטל, מלחיץ, מעצבן… ו… הכל דמיונות!
מישהו אמר לי משהו, עשה לי משהו, ומיד אני מדמיין את זה כמטאור ענק שהתנגש בי, מקרוב, כואב, מעצבן, מאיים על קיומי.
אני חש שאני נופל ממש, רוחי נשמטת…
הלו, מה קרה?
אמר? אמר!
אולי הוא לא התכוון. אולי הוא לא התכוון לומר בעוצמה חזקה כל כך?
וגם אם התכוון, מה קרה?
מדוע אני לוקח זאת קשה כל כך?
הכל ד-מ-י-ו-נ-ו-ת!
איש לא באמת מתכוון להשמיד אותך. זו רק תחושה שלך, דרך המשקפיים שאתה בחרת להרכיב על ליבך.
תעצום עיניים לרגע.
היצמד לעולם המציאותי, ואל תיתן לדברים קטנים להיראות בעיניך כמחריבי עולמך.
פתאום תראה שהעולם פשוט כל כך, לא כל מילה היא סלע ענק ולא כל תזוזה על הכיסא זו נפילה מגובה…
פעם-פעמיים תתאמץ לעצום את העיניים, ולאחר מכן תסגל לעצמך ראייה חדשה, טובה ונעימה בקפסולה של החיים.