באמצע החתונה התרחש האסון: סיפור מיוחד לעשרה בטבת

המגיד ממעזריטש היה עני מרוד. צריפו היה מורכב מרהיטים שבורים מטים ליפול, ארוחותיו היו מורכבות מלחם יבש וממים בלבד.

פעם שאלוהו תלמידיו, "רבי, מדוע אתה צריך לסבול תנאים כה גרועים, בעוד אחרים, שהם הרבה פחות ראויים ממך, נהנים משפע וכל טוב?"

כדרכו הייחודית, השיב המגיד בסיפור. הסיפור יעניק לנו מבט נרחב על הצער שאנו סובלים ביום זה, יום י"ז בתמוז, שנקבע לדורות כיום צום לזכר 5 אסונות שהתרחשו בו - נפרצה חומת העיר ירושלים, השתברו הלוחות, בוטל התמיד, הועמד צלם בהיכל, ונשרפה התורה על ידי אפוסטמוס.

"איש עשיר השיא פעם את בתו", פתח המגיד בדבריו. "העשיר היה אדם נדיב במיוחד, ורצה שכל עניי העיר ישושו וישמחו עמו ביום שמחתו. על כן, תלה בכל בתי הכנסת ובבתי הקבצנים שבסביבה מודעות שבהן הזמין כל קבצן ואביון לחתונת בתו.

"הגיע יום החתונה. מאות קבצנים התיישבו סביב לשולחנות שהיו עמוסים במזון המשובח והטעים ביותר. אולם אז אירע אסון: הכלה התמוטטה. גדולי הרופאים הוזעקו למקום, אך ללא הועיל. הכלה הלכה לעולמה. בית המשתה הפך לבית אבלים, והחתונה הפכה להלוויה המונית וכואבת.

"הקבצנים נחלקו לשתי קבוצות", ממשיך המגיד לתאר בדרכו הייחודית. "קבוצה אחת טענה: 'חבל על כל האוכל על השולחן. מי יודע מתי, אם בכלל, נקבל הזדמנות נוספת כזאת ליהנות מסעודת מלכים? ומלבד זאת, ברור שמארחנו לא רוצה שכל המזון המשובח הזה ילך לפח. ובכלל, אם נישאר רעבים – האם זה ינחם אותו וישכיח את יגונו'?

"קבוצת הקבצנים השניה סירבה לגעת במזון שהיה לפניהם. 'איך נוכל לאכול ולשתות, בעוד האדם שנתן לנו את כל זה שרוי באבל וביגון?', תהו והוסיפו: 'כיצד ניתן ליהנות מאירוע שעצם קיומו הפך לאסון?".

"העולם הזה דומה לבית חתונות", הסביר המגיד את כוונתו בסיפור המשל, תוך שהוא משתמש בדברי חז"ל בגמרא: 'האי עלמא לבי הילולא דמי'. "אולם החתונות הזה נוצר למען הקשר העז של אלוקים עם כלתו, כנסת ישראל. אך, למרבה האבל, טקס החתונה הופסק באיבו, ובית המקדש –בית הכלולות – נחרב כליל. העולם הזה ממשיך להתקיים, ולכאורה ניתן ליהנות מאירוע החתונה, אולם הנשמה הרוסה ובוראה שרוי באבל".

"ישנם אנשים המסוגלים ללא כל קושי ליהנות מאולם הסעודה ככל יכולתם, בלי לחשוב על הצער שיש בכל רגע ורגע לאביה של הכלה", קורא המגיד בכאב, "אבל אני שייך לקבוצת הקבצנים השנייה, ואינני מסוגל לשמוח בשלמות כשאני מרגיש כי אני חי בחתונה שהופסקה באיבה, בשל אסון כבד".

דברים אלו מתאימים מאוד לעשרה בטבת, אחד הימים אותם קבעו חז"ל לאבל לאומי לדורות. בורא עולם רוצה, ומצווה עלינו שנעבוד אותו בשמחה, אולם מספר ימים בשנה עלינו לעצור מהשתתפותנו בחגיגה, להתייחד עם כאבו העז של בורא עולם, להתאבל עימו בצרתו.

כאשר נחוש את הכאב, את הצער בריחוק והאובדן מבית חיינו – נזכה בעזרת ה' לגאולה השלמה, בהחזרת השכינה לציון ובבניין בית המקדש בתפארה.

כיצד נקרב את ביאת המשיח? 7 עצות מעשיות

צמים? קשה לכם? הנה מה שהרב פינקוס כתב במיוחד בשבילכם