"הנה אלהינו זה"
דברים הנתפסים על ידי החושים הדבר הנתפס ניתן להגדרה (שם) על ידינו, בין שהוא נתפס על ידי החושים ובין שהוא נתפס על ידי השכל
- י"ח חשון התשע"ד
דברים הנתפסים על ידי החושים
הדבר הנתפס ניתן להגדרה (שם) על ידינו, בין שהוא נתפס על ידי החושים ובין שהוא נתפס על ידי השכל.
לדוגמה, את הבקשה תעביר לי את המלח, יכולה להחליף הבקשה תעביר לי את זה כאשר לזה מתווספת ההצבעה על המלח.
הזה הראשון שנחפש, הוא זה שלא נתפס על ידי החושים. נצביע באצבע ונשאל אם זה נמצא פה בקצה האצבע, ברמה המעשית של ההצבעה האם הזה שלא נתפס על ידי החושים נמצא בקצה האצבע או לאו?! על מנת להמחיש את הדבר אתם מוזמנים להצביע באצבע שלכם ולחזור על השאלה הלכה למעשה.
אם נענה כן, הרי שזאת תשובה סבירה, מאחר וישנו אוויר לדוגמה, שאינו נתפס על ידי החושים אך נתפס על ידי השכל כישנו בקצה האצבע, אף על פי שהחושים לא קולטים אותו.
התשובה הקודמת כן תעביר אותנו לשאלה הבאה, התשובה לא תעביר אותנו לשלב האחרון.
שוב ברמה המעשית נצביע באצבע בפועל ממש לכל מקום שנרצה, ונשאל האם בקצה האצבע ישנו זה שאינו נתפס על ידי השכל?
אם נענה כן, הרי אנו מאמינים שבקצה האצבע נמצא זה שאינו נתפס על ידי השכל, כלומר ישנו כאן משהו הגדול מהשכל האנושי ואינו נתפס על ידו.
לתשובה לא לגבי השאלה האחרונה, כלומר לתשובה שלא קיים זה מעבר לשכלנו, נשוב ונקשה בשאלה אשר תהיה נכונה גם לתשובה לא לשאלה הראשונה של החושים.
התשובה לכך יכולה להיות כאמור כן או לא.
אם נענה שלא, משמעות התשובה שבקצה האצבע ברמת מה שישנו הלא קיים לא קיים שם. במילים אחרות, אנו מצביעים על הלא קיים.
כי הזה וההצבעה מראים על הלא קיים.
כלומר שהוא נמצא בקצה האצבע ברמה הפרקטית הלכה למעשה כי אנו מצביעים על הלא קיים.
ונצביע באצבע ונשאל אם הלא קיים הזה נמצא בקצה האצבע התשובה תהיה: הוא לא קיים פה כי כל מה מה שהאצבע מצביעה עליו נתפס על ידי החושים והשכל ומה שלא קיים לא יכול להיות נתפס על ידי הכרתנו. אבל מאחר והגדרת הזה הוא לא קיים והתשובה לשאלה האם הלא קיים נמצא בקצה האצבע היא – הוא לא קיים בקצה האצבע בפועל. הרי הוא עונה להגדרה שלו ולכן קיים הלכה למעשה. במילים אחרות הלא קיים קיים כלא קיים.
וכותב על כך הרבי מלובביץ´ זצ"ל: “וכל זה בפועל ובגלוי ממש מראה באצבעו ואומר זה" ועד שאין צורך להראות באצבע (לאחרים) מכיון שכולם רואים בגלוי ממש כי היום ה´ נראה אליכם. (תורת מנחם תשמח חלק ג עמוד 205)