מההכרה אל הלב ומהלב אל ההכרה

אין ספק, שהאירוע הגדול והמשמעותי ביותר שהיה אי פעם בהיסטוריה של העם היהודי, הוא מעמד הר סיני. התורה מציינת שמעולם לא היה אירוע בסדר גודל שכזה – "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ, הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (דברים ד, לג).

נראה דבר חשוב ואקטואלי בסדר של עשרת הדברות.

הדיבר הראשון הוא: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). הדיבר העשירי, המסיים את חמשת הדברות שביו אדם לחברו, הוא: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (יג).

רבי שמשון רפאל הירש כותב, שהציווי "לא תחמוד" הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא המוטבע במצוות שבין אדם לחברו. מדוע? שהרי גם מלך בשר ודם יכול לצוות "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף", אך רק בורא עולם יכול לצוות על הלב "לא תחמוד". אלוקים בוחן כליות ולב, ולא רק המעשה גלוי לפניו, אלא גם רחשי הלב והמחשבה, ולכן רק הוא יכול לצוות על חמדת ותאוות הלב.

בשר ודם יכול לצוות רק על אי עשיית הפשע עצמו, ומשבוצע הפשע ייתבע הפושע לדין. אולם אין בידי האדם כלים למגר את עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע, "המתבשל" בלב. כך זה בכל מערכות המשפט העולמיות. ליבם של רבים מבני האדם חרוש מחשבות ומזימות, המחשבות מבשילות ממש לכדי מעשה, אך הדבר היחידי המונע מלבצע את זממם בפועל, הוא הפחד מהמשטרה ומבית המשפט.

מציאות זו גורמת, שמערכת המשפט מבוססת על בסיס רעוע וחלש. היא "תופסת" את האדם מלמעלה, ולא מהשורש.

בורא עולם מצווה בתורתו לא רק למגר את התופעות, אלא לנקות את השורש – לא לחמוד בלב, והוא אף עתיד לשפוט ולדון את האדם באם לא ישתדל לעשות זאת. כשהלב שלם, המבנה הנבנה עליו הוא איתן ויציב.

אם נעיין בסדר בו ערוכים קווי יסוד אלה, נמצא בהם רעיון המלמד על שאר מצוות התורה.

הדיבר הראשון הוא ציווי על ההכרה בלב, ש"שאנכי ה' אלוקיך". זהו ציווי על ההכרה של האדם, שאיננה נראית לעין. גם הדיבר השני הוא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – שוב, ציווי על הלב.  אמנם הדרישה היא על הלב, אך התורה תובעת לתת להכרה זו ביטוי חיצוני - בשלטון הפה: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא", במלאכה ובעשייה בפועל – "זכור את יום השבת לקדשו". שמירת השבת הינה ביטוי מעשי של האמונה בבורא. וכן הציווי האחרון "כבד את אביך ואת אמך" הוא אמצעי מעשי להנחלת המסורת ולהעברת לפיד האמונה מאב לבן.  

אם כן, הלוח הראשון פותח בציווי על ההכרה בלב, ומסיים בציווי על ביטוי מעשי.

הלוח השני, העוסק בבין אדם לחברו, פותח בציווי על המעשה – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף". ממשיך בציווי על הדיבור – "לא תענה ברעך עד שקר". ואז הוא עובר לציווי על הלב והמחשבה – "לא תחמוד".

הרעיון העומד מאחורי הדברים הוא יסודי מאוד. מצוות שבין אדם למקום, כגון מצות האמונה, כמעט ואינה נחשבת למאומה אם אין היא באה לידי ביטוי במעשי האדם בפועל. קל מאוד להאמין בלב ולכתוב על כל דולר ""In God we trust, אולם ידיעה זו חסרת משמעות אם אין לה את הכוח למשול בפינו ובמעשינו. במצוות שבין אדם לחברו הרעיון הוא אותו דבר, אך הפוך. מידה טובה בחיי חברה, הינה חסרת טעם אם היא נעשית רק מן השפה ולחוץ, ואינה חודרת אל הלב ואל טוהר המחשבה.

כל מעשה טוב וישר, צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב, צריך לבוא לידי מעשה.

רוח זו מאחדת את שני הלוחות – הלוח של בין אדם למקום, והלוח שבין אדם לחברו, ורוח זו מהווה אבן יסוד לכל מצוות התורה.