"אינני יכול לעזוב את תלמידיי"

מסופר על הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד, ששהה בערב פרוץ השואה בעיר לונדון, כדי לגייס כספים עבור ישיבת ברנוביץ', וכששמע ששעריה של פולין עומדים להינעל, הזדרז לשוב אל עירו ואל ישיבתו.

בצאתו את לונדון שאל אותו אחד מתלמידיו מדוע הוא חוזר אל גיא הצלמוות, "הרי ראש-הישיבה מכניס את עצמו ממש אל מר-המוות?"

השיבו רבי אלחנן: "בשום אופן שבעולם אין אני מוכן להפקיר את יקיריי, בני הישיבה שלי שנותרו שם, ולהישאר לבדי כאן בלונדון!".

את הסוף כולנו יודעים. רבינו נעקד על קידוש ה' יחד עם תלמידיו.

וכה היה המעשה: באמצע לימודם מסכת נדה בישיבה, ביום י"ט תמוז תש"א, הגיעו הנאצים ימ"ש להוציאם להורג. כשהוליכום למקום ההרג רבי אלחנן חיזק את בני עדתו, ודיבר בשקט, תוך מנוחה נפשית כדרכו בקודש. ארשת פניו הביעה רצינות, ובדיבורו לא הרגישו כל נימה פרטית. אף לא ניפרד מבנו ר' נפתלי בינוש (שהיה בין הנספים), שיחתו היתה מכוונת לכולם - לכלל ישראל.

וכה היו דבריו: במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה שנבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל. אי לזאת אנו צריכים לשוב לה' בתשובה שלימה ומיד... הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי (מקום הטבח של קדושי סלבודקה) קרובה. עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על ידי התשובה, ועל ידי כן נציל את חייהם של אחינו ואחיותינו...

שלא תעלה ברעיונינו איזו שהיא מחשבת פסול ח"ו, שהיא כפיגול ופוסלת את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה, "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" - האש היוקדת את גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל...

אחר דברים אלו הם הלכו כולם בגבורה ונהרגו על קידוש ה', הי"ד, והדברים חרוטים עלֵי המגילה הנוראה, מגילת קידוש השם של הגאון הקדוש ההוא, שהתפרסמה בכל קצות תבל.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.