כל התכנים של חנה דיין

אנחנו ממשיכים הלאה, אבל רגע, מי בכלל רוצה תיקון? אני בכלל רוצה ללכת, אני לא רוצה להיות פה. ואז את מרגישה עוד יותר חזק, שהכריחו אותך להישאר פה איתו, ואז הכעס צף פי 10

בכולנו יש רע. אי אפשר להיפטר מזה. ככל שנברח ממנו, נמצא את עצמנו חוזרים אליו שוב ושוב. אז מה עושים?

היא לא רצתה להעמיד את הבחירה בה במבחן. היא יצאה מנקודת הנחה שיש רק אפשרות אחת - שאם היא תגיד לו שהיא כבר לא רוצה אורח חיים דתי, הוא כנראה יעזוב, והם יצטרכו להיפרד

"אם הם לא היו משלמים לך, לא היית מטפלת בהם, נכון? אז אמא תהיי אמיתית ותודי, בסוף בסוף, את מתפרנסת מזה, אז תודי שאת עושה את זה בשביל להרוויח כסף"

איך מבדילים בין צורך אמיתי לבין תחושת מסכנות לא בריאה? והאם באמת אסור לנוח בבית?

איך זה קורה, שאנשים שהבית והזוגיות חשובים להם כל כך, מאבדים כמעט לגמרי את הברקסים, כאילו אין להם מה להפסיד? למה הם בכל זאת מגיעים לאיבוד שליטה?

זה לא מקרי כלל, אלא זה מהותי: כן, זוגיות באה על חשבון החיים האישיים, וזה בדיוק מה שמייצר טוב אמיתי

נכון, המעילה היתה איומה, חייה התרסקו, אך זו עבורה נקודת ההתחלה שלה, לצאת מהמצוקה הנפשית שהיא הייתה כלואה בה

התחתנתי איתה כי חשבתי שהיא זו שתעשה אותי מאושר. אני כבר לא מרגיש מאושר, אולי בחרתי לא נכון?

זוגות רבים רוצים להגיע לטיפול, אבל לרוב הם יעשו זאת בפועל רק לאחר שיגיעו לנקודת משבר. איך להיכנס לטיפול זוגי מתוך בחירה, ולא מתוך פחד?