כל התכנים של חנה דיין

אתה חושב שהבעיה שאתה לא מספיק אהוב, אבל מה שכואב לך זה שאתה לא מספיק אוהב

היא עומדת ליפול לבור עמוק עם הבחירה הזו שלה, מה אני יכולה לעשות?! יש רק דבר אחד שאפשר לעשות

הדמיון הוא מנוע שעוזר לבטא את כוחות הנפש שלך, ולא מגיע כדי לשמש לך מקלט מהמציאות המרירה של חייך. את צריכה להתמודד עם המציאות ועם כל מה שזה אומר

"אני דווקא חושבת שזה לא באמת מחזיק - רק בגלל הבחירה. אני חושבת שמה שמחזיק את כל הזוגות זה רק הילדים שלהם. מה יכול להחזיק זוג שלא מצליח להביא ילדים?", שאלה נועה

"אני הולכת לשאול אתכם שאלה חשובה מאוד, שלא הרבה הורים עוצרים ושואלים את עצמם: מה מבחינתכם הדבר הכי עיקרי שהורה צריך לתת לילדיו?". "ערכים, דרך ארץ, תורה, מצוות", הם ענו. "נכון זה חשוב, אבל לא אמרתם את הדבר שהוא הכי חשוב והכי יסודי בחינוך"

"אני מבינה שכואב לך, זה הגיוני. אתה חייב לפגוש את הקושי ולהתמודד. עדיף לך שזה יהיה בעזרתי, ולא שתפגוש אותו דרך המציאות, כי אני מרגישה שאשתך כבר מיואשת"

אם את חושבת שאין לך חיים בלעדיו, את בעצם לא בוחרת בו. בחירה צריכה לבוא ממקום שלם

אתה נמצא במצב שמתסכל אותך מאוד, ואז מיד מתחיל לעבוד אצלך מנגנון כזה: או שהיא תשתנה ותסלח לי, ואז המצב ישתפר, או שאני בורח מפה. והמנגנון הזה, שפיתחת לעצמך כדרך הישרדות, נקרא: אלימות

"אני לא מבינה", אמרה נופר בתסכול, "אם לא האמנתי שאני ראויה לאהבה, אז למה עכשיו אני כועסת כל כך על מה שקרה?"

דווקא על ידי שבר, שמוביל לגילוי העמוק הזה, שאין לנו יותר מה לנסות לספק אחד לשני סיבות, למה אנחנו ביחד, כי זה שאנחנו ביחד זה מעל לכל

מה קורה כשמגיע זוג שנראה על פניו שהקשר זורם על מי מנוחות, ורק מתחת לפני השטח מתרחש השבר? ולמה בת הזוג משמעותית כל כך בטיפול כזה?

על האדם לצאת מעצמו למען המערכת הזוגית, לקחת אחריות ולטפל בקשיים האישיים שהוא מתמודד איתם. כמובן, בן הזוג שם לתמוך, לעזור ולעודד, אך לא לקחת אחריות במקומו

הרי הכאב הכי גדול והקושי לסלוח יושבים על הדבר הבא: איך אחרי מעשה רע כזה, החיים ימשיכו כאילו הדבר לא קרה? איך אפשר להתעלם ממה שהיה? כל הרע נמחק?

ברגע שהוא חושף את החולשה הזו ונותן לה מקום, מעמיד אותה על השולחן, הם יכולים להתחבר יחד למקום הזה, של התמודדות מול החולשה, ואז נוצר חיבור אמיתי

אנחנו ממשיכים הלאה, אבל רגע, מי בכלל רוצה תיקון? אני בכלל רוצה ללכת, אני לא רוצה להיות פה. ואז את מרגישה עוד יותר חזק, שהכריחו אותך להישאר פה איתו, ואז הכעס צף פי 10

בכולנו יש רע. אי אפשר להיפטר מזה. ככל שנברח ממנו, נמצא את עצמנו חוזרים אליו שוב ושוב. אז מה עושים?

היא לא רצתה להעמיד את הבחירה בה במבחן. היא יצאה מנקודת הנחה שיש רק אפשרות אחת - שאם היא תגיד לו שהיא כבר לא רוצה אורח חיים דתי, הוא כנראה יעזוב, והם יצטרכו להיפרד

"אם הם לא היו משלמים לך, לא היית מטפלת בהם, נכון? אז אמא תהיי אמיתית ותודי, בסוף בסוף, את מתפרנסת מזה, אז תודי שאת עושה את זה בשביל להרוויח כסף"

איך מבדילים בין צורך אמיתי לבין תחושת מסכנות לא בריאה? והאם באמת אסור לנוח בבית?

איך זה קורה, שאנשים שהבית והזוגיות חשובים להם כל כך, מאבדים כמעט לגמרי את הברקסים, כאילו אין להם מה להפסיד? למה הם בכל זאת מגיעים לאיבוד שליטה?