כל התכנים של שפרה זיו

עמדתי שם, בוהה ביהודי הקדוש והתמים. המתייוונים סביבי הודו בה' אלוקי ישראל בהיסטריה של ממש, ובכו דמעות של תשובה מבקבוקי המים שלהם. "הידד", הריעו היהודים הצדיקים

"מה יעשה היחיד?", מרימה עיניה לשמיים, כנועה לרצונו של מקום. לא מאשימה ולא נאשמת. התקווה שייכת אליה. והפה מדבר. מספר. משיח צרתו, תפילתו, הודאתו ותחינתו לאבא שבשמיים

"אני שליחה של כולכם! של כולכם!", צועקת בקול ורוקעת ברגליה, "רבי שמעון!!! אני לא יכולה יותר, תעשה שלא יכאב". מתפתלת על הפרוכת, וכל הציון שלה. הכאב שלה הוא נחלת הכלל. כל מה שאנחנו צריכים זה רק חיבוק

הדמות החיננית שלה נחקקה בלבי. פעמים רבות חשבתי על יקרה המחפשת. דמיינתי אותה רוכבת על הסוס ועיניה למרומים. מתבוננת באחד משבעה אגמי המים הצלולים של טיבט בתוכם משתקפים השמיים, ומנסה לגעת בנשמתה שלה

כמה רצו לזכות לח"י רוטל, ואיך ככה יפספסו הכול? "ומה עם הסגולה, רויטל?", קולה רועד, כאוב. "יש סיכוי שתחלקו אתם בשבילנו? בבקשה בבקשה... הפקק האנושי הזה לא ייתן לנו להגיע לקצה היישוב"

הוספתי הינומה עם כתר של פרחים עדינים, וידעתי כבר למה אתחפש בפורים הזה. אני אהיה כלה. כל הפושט יד נותנים לו, נכון? ואני רוצה להיות כלה

ופתע, השור הזועם שבנפש שוקט. אי אפשר לרדוף אחר סדין שהפך מאדום ללבן-ניטרלי. והיום החדש שמחכה לה, עם הניסיון המעיק-מציק, נראה הרבה פחות מאיים

בגשמיות, ברור לנו שאי אפשר להסתדר ללא אור. אנחנו חייבות אותו בשביל התפקוד הבסיסי שלנו. וברוחניות, מה נגיד?

יעקב הכניס בתוכנו כזאת התחזקות, שיהיה לכל אחת מאתנו כוח להאמין שאף על פי שהמציאות נראית רחוקה משלמות ומלאת חורים - אנחנו לא לבד

לפתע, כנגד כל הגיון, מתפרץ בך צחוק. מנהלת העולם נהיית כאן, הכל צריך לפעול על פי התוכנית שקבעת והגית, את השולטת, המתכננת והקובעת. ואם לא - אוי ואבוי!

"אבל אתה, אתה כל יכול! כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה אנושי יותר, וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"

גם כשאת משתדלת ומתאמצת מעבר לכוחות שלך, הוא בא בשקט ושואל את "שאלת המספיק" המשתקת: "את באמת חושבת שזה טוב מספיק?"

משהו בצורת הדיבור שלה, בהתבטאות הדעתנית, מזכיר לי עד מאוד את סבתא שלי עליה השלום, מפולניה. גם היא הייתה ככה. דעתנית ונחרצת

"הבת שלך נוראה, הא?", הוא אומר לה, הבעת שאט נפש בפניו. "חסרת אחריות, אנוכית. ילדה בגילה הייתה יכולה לשמור על אחיה ועוד להספיק לארגן את כל המטבח"

היא רוצה לשקוע בביצה סמיכה של אדישות. לא להרגיש כלום. שהגל יעבור. אבל פתאום היא נזכרת בגברת אזמרה, שיודעת להגיע לפינות נידחות ולהפריח אותן בחן דקדושה

היא בנתה לה בונקר על שפת הלב. הבונקר היה עמיד, חסין בפני רוחות וזרמי מים אכזרים. כמעט בלתי חדיר. כמעט, כי מתחת לפני השטח, זולגים היו מים תדיר. מושלמת שלי

אם תיישירי מבט, אנחנו ניפגש! על פגישה קסומה שמחכה לך בימי החנוכה

"אבל זה כל כך קצת! ממש קצת", מתייפחת בלי דמעות, "ואני רציתי, ואני ניסיתי ואני קיוויתי! וכך הסבירו לי, והבנתי שצריך! וצריך! ושוב צריך!"

המלך בשדה - ואנחנו במטבח. בבית, בתוככי החדרים. במריבות הילדים, בסידורים, במיון הכביסות הנערמות. אבל בכל זאת, אלול אף פעם לא היה זמין כל כך

אנחנו קטנות מדי כדי להרגיש את גודל השבר של עם שלם, אבל את עצמנו, אנחנו מרגישות היטב. ומשם אפשר להתחבר. להתחבר ולקחת כוח להמשיך להיאבק בחשכת הגלות