category

שבועות

"וואו, ניצוצות! נשמע טוב. איך מעלים אותם?". סיפור לחג השבועות

הדמות החיננית שלה נחקקה בלבי. פעמים רבות חשבתי על יקרה המחפשת. דמיינתי אותה רוכבת על הסוס ועיניה למרומים. מתבוננת באחד משבעה אגמי המים הצלולים של טיבט בתוכם משתקפים השמיים, ומנסה לגעת בנשמתה שלה

שתף במייל
| א' סיון התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

ציפורה פלדמן מספרת:

היה זה לפני עשור. הייתי עם אחת הקבוצות בדרכנו לעלייה למטוס. נכנסנו לשרוול ההמראה. הררי הבידוקים והמעברים מאחורינו, ומנוחה בכיסא המטוס המרופד לפנינו. סוף סוף אפשר לנשום עמוק. להתרווח מכל תלאות הדרך. אני צועדת בנינוחות, ומבחינה שלידי ממש צועדת בחורה חסרת מנעלים, מראה מרושל, ולצווארה מתנוסס צעיף הודי מנופנף שוונצים בכול צבעי הקשת. היא הייתה מלאת חן, ואור מיוחד הבריק מעיניה הירוקות. "פריקית", מכנים טיפוסים מחפשים כאלו. אני אוהבת את החיפוש הזה. את האש שמבקשת לחזור לשורשה, לא עוצרת. חייכתי אליה, היא חייכה אלי בחזרה, וכבר שיחה נעימה קלחה לה. לבחורה החמודה שלפני לא הייתה בעיה ליצור שיחה.

קוראים לה יקרה, והיא גרה בתל אביב. לפני חודש סיימה צבא, ועתה אין לה תכנונים מוגדרים. היא "מקשיבה ליקום", כדבריה, ומתחברת מאוד ל"מוזה" שיש בקברי הצדיקים. "לאן בעצם את נוסעת?", שאלתי אותה, עת הורידה לידה את התרמיל החום שסנדלי שורש אדומות נקשרו על גבו.

"לאומן, ואחר כך לטיבט", השיבה בחיוך רחב. כמו הייתה טיבט המשך טבעי לנסיעה לקברי הצדיקים באוקראינה.

מה יש לבחורה החיננית הזאת לחפש במדינה הגבוהה ביותר בעולם? האם מתכוונת היא לטפס על הרי ההימלאיה עם סנדלי השורש האדומות? או שמא לפצוח במדיטציה רבת המהומים בין תושבי המדינה הבודהיסטים, חלילה?

יקרה כמו קראה את מחשבותי, ובהבעה חולמנית סיפרה לי: "בטיבט יש ערבות ענקיות. אפשר לדהור ולדהור במרחבים האינסופיים בלי להפסיק, העולם כאילו עוצר מלכת, זאת חוויה מהממת", תיארה רכיבה קסומה לאור הירח ושקט מהפנט שקורא לה למצוא את עצמה בין רוסיה לסין. 

הסתכלתי עליה היטב. החיפוש, הכמיהה, הרצון למעלה. הנפש העשירה והמבולבלת. רציתי לעטוף אותה. מה ישמור עליך, יקירתי המחפשת בערבות האינסופיות? בארץ הגבוהה מלאת הפלאות? ומה אומרים ליהודייה שעיניה תלויות למרום, אך עדיין אינה מצליחה למצוא את שאהבה נפשה? ובעצם, מי אנחנו שנבין? נתיבים של נשמות זהו סוד כמוס. ואם יקרה רוצה לקטוף כוכבים בערבות טיבט, ולשם מכוונת אותה ההשגחה, צריך לתת לה צידה לדרך. וכבר ידעתי מה להגיד לה.  

"אפשר לבקש ממך משהו, יקרה יקרה שכמותך?", "בטח", עיניה הירוקות מצמצו אלי בנכונות.

"את יודעת? יכול להיות שאת היהודיה היחידה, הראשונה וגם האחרונה שתדרוך בערבות הגדולות של טיבט. יש לך שליחות עצומה, תפקיד ייחודי. בכול מקום שיהודי נמצא ישנם ניצוצות קדושים שמחכים לעלות ולקבל את תיקונם, ואת יכולה לגרום לזה לקרות!".

הזיק המחפש הבריק עוד יותר. "וואו, ניצוצות! נשמע טוב. מה בדיוק אני יכולה לעשות כדי לעלות אותם משם?".

"זה פשוט מאוד. כאשר את דוהרת על הסוסים, תצעקי בכל הכוח 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. זה הכל. הקריאה הקדושה הזאת תעלה כבר את כל מה שצריך, תעשי את זה? מסכימה?". "בטח", הבטיחה לי. "את יכולה להיות רגועה, הרבנית! הניצוצות יחזרו למקומם", אמרה מחויכת, וכבר נפרדנו בידידות.

כשהגענו לאומן, ראיתי אותה שוב. יושבת ישיבה מזרחית ליד הציון וסורגת במסרגה אחת מפית קרושה נהדרת. "הרבנית, אני זוכרת!", הפטירה לעברי כשהבחינה בי. אחרי כן - נעלמה יקרה, התעופפה לערבות הטיבטיות. האם אכן זכרה?

הדמות החיננית שלה נחקקה בלבי. פעמים רבות חשבתי על יקרה המחפשת. דמיינתי אותה רוכבת על הסוס ועיניה למרומים. מתבוננת באחד משבעה אגמי המים הצלולים של טיבט בתוכם משתקפים השמיים, ומנסה לגעת בנשמתה שלה. מה שלומה? האם מצאה כבר את שאהבה נפשה?

לא עבר זמן רב. אולי שנה או שנתיים. ושוב אני באומן, מלווה קבוצת נוסעות למסע קברי צדיקים. ושם, בציון, בישיבה מזרחית עם כדור צמר בצבע כתום-אדמדם, מסרגה אחת ממנה נרקמות עין ועוד עין פגשתי אותה שוב. יקרה. עם העיניים המחפשות, התרמיל החום שסנדלי שורש קשורות לגבו דרך קבע וצעיף ססגוני. "יקרה!", שמחתי בה מאוד. כאילו לא נפרדנו מעולם. יצאנו מהציון לדבר.

"עשיתי מה שביקשת ממני, הרבנית", אמרה לי מיד. "קראתי שמע ישראל, הכי חזק שרק יכולתי, הישר לתוך השמיים העצומים. את יודעת? הרגשתי עמוק בלב שאני לא לבד. נראה לי שההרגשה הזאת אלו הניצוצות שאמרת, את חושבת שהם עלו?", העיניים שלה מלאות כמיהה. חיבקתי אותה, מעלת ניצוצות שכמותה. עדיין בלבוש מרושל. עדיין יחפה. יקרה מחפשת. יושבת וסורגת, והחיים נארגים לה אט אט. מי יודע כמה נחת יש לבורא עולם ממנה, מהמחפשת שלו.

חלפו עוד שנתיים. בהשגחה מדויקת ופלאית ביותר, אנחנו שוב נפגשות באומן! הפעם יקרה עם נעלים, הבגדים מתאימים יותר, והצעיף נעלם. "הפעם אני לא לבד", סיפרה לי. "באתי להתברך אצל הצדיק. עוד שבועיים אני מתחתנת", צהלה אלי, ואור ששמור לכלות בלבד אופף את כולה. והזיק המחפש? עודנו שם, בוער לבורא עולמים.

יקרה ממשיכה לחפש את בורא עולם. היא מוצאת אותו בכל פעם יותר, ועתה החיפוש עולה מעלה. הוא יהיה חיפוש בשניים. וחזקה על מי שמחפש שגם ימצא. "יגעת ומצאת תאמין".

***

ואנחנו, כל עם ישראל, נמצאים עמוק בתוך החיפוש הזה. גם בלי לנסוע לטיבט הרחוקה עם תיק טיולים ומסרגה אחת. גם בלי להיזרק לתהומות כואבים מדי בגשמיות, הנפש שלנו מטלטלת לכול הכיוונים, רדופת תלאות בקרקעית של הדור האחרון. ועתה בסיומה של תקופת ספירת העומר, התורה הקדושה תלויה ועומדת. מבקשת מאתנו- למצוא אותה. ואיך נמצא?

כלום יש בכוחנו לגעת באור קדוש כל כך?

חיכינו ארבעים ותשעה ימים. רצינו ארבעים ותשעה ימים. ועתה אנחנו בידיים פשוטות, ריקות, מתחננות. אומרים לו יתברך מכול הלב: נעשה ונשמע! בלי להבין, בלי לדעת, בלי להסתכל איך, אנחנו רוצים לזכות לכל הקדוש והיקר.

אנא!  

לעולם לא נירגע עד שתבוא ותגיד שאף פעם לא הלכת. תמיד היית אתנו, גם כשרבו העננים. כשהראות לא הייתה צחה וחושך כיסה את לבנו. תמיד חיכית לנו. אז בהר סיני, והיום- אם בקולך נשמע. תבוא! ונזכה לתורתך הקדושה והמתוקה, ונזכה למצוותך הקדושות והיקרות. אנחנו רוצים! עד לב השמיים ממש.

 

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה