דודו כהן

כבר 18 שנים שאני מקפיד על קריאת "מזמור לתודה" פעמיים ביום. איך אפשר בלי זה?

זה היה בהחלט לא נעים לראות את המחסן שלנו הרוס ולגלות שחלק מהחלונות והתריסים נפגעו, אבל אי אפשר שלא לראות את החסדים העצומים של הקב"ה בתוך כל זה

תמיד ידעתי שכסף הוא הבל הבלים, אבל בתקופת המלחמה התובנה הזו התעצמה הרבה יותר

לשתות סודה, לטבול ביסקוויט בתה ולחפש מישהו צעיר כדי שיסדר לך משהו בטלפון: כל מה שיוכיח לך שגם אתה לא הולך ונהיה צעיר יותר

אני ממש לא מהאנשים שמעירים בבית הכנסת, אבל הנה הזדמנות לעשות סדר מבלי להסתכן באי נעימות

הקב"ה שופט את הנבראים באופן מושלם, אז למה אנחנו "מתנדבים" לעזור לו, ומפרשים את המציאות כשאין לנו כלים אמיתיים לכך?

מצד אחד אני מקבל תגובות מדהימות על הטורים שלי, ומצד שני עליי לרדת על ברכיי בפני חלק מהמשפחה כדי שיואילו בטובם לקרוא את הטקסטים שהוצאתי מדם לבי. אבל יש בזה גם נקודת אור

זה לא טור רגיל, אלא הצצה לזרימת מחשבות אסוציאטיבית בתוך תקופה הזויה

כמה מקרים לימדו אותי שלא כל מי שמבקש צדקה או נדבה, הוא נזקק אמיתי. עד שקלטתי שהתובנה הזו עלולה להיות צרה בפני עצמה

לספוג מבטי רחמים, לאכול הרבה בחוץ, לפגוש צדיקים נסתרים וליפול ברחוב על צווארם של אנשים שביומיום אתה בקושי אומר להם שלום. טעימה מחיי המפונים מהצפון (וגם הדרום, אם תתעקשו)

שתי שיחות טלפון מפתיעות שקיבלתי באותו יום, גרמו לי להבין שהגיע הזמן לסגור מעגל חשוב

זה הזמן לנהוג כדמוקרטיה מתגוננת מפני המפלגים המקצועיים והרעילים, ולהגיד: עד כאן. גרמתם לנו שיסוי איש ברעהו, אבל מכאן ואילך אתם עצמכם תיעשו לא-לגיטימיים

או: כך צללתי לעשרות גיליונות של עיתון "אותיות", עליו גדלתי כילד בשנות השמונים

גם לכם צורם הביטוי "השבת השחורה"? גם אתם הרגשתם שינוי באקלים התקשורתי? וגם אתם שמעתם על הצדיקים הנסתרים של המלחמה?

זה לא רק טור הספד וגעגועים לסבתי, פרחה שמול ע"ה, שהלכה לעולמה לאחרונה, אלא טור געגועים לדור שלם שכבר איננו כאן. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם?