פרשת השבוע

גם ביומו האחרון, משה רבנו המשיך להשתנות. ללכת, לצאת מהמקום בו היה, מדפוסי החשיבה, ולעשות עוד צעד קטן, אל עבר עולם התשובה. כך גם אנחנו – עם קשה עורף – יכולים לרכך את קשיות עורפנו, לרכך את ליבנו. בפרט בימי הדין והרחמים

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים

זו לא חוכמה להמליך את הקב"ה על העולם כולו, חוץ מחיינו שלנו. בראש השנה נשתדל לקבל על עצמנו קבלה אחת, קטנה אבל אמיצה. לוותר, אפילו בצורה חלקית, על משהו שמאוד קשה בעינינו לעזוב. להקיז מעט דם רוחני עבור הברית עם הבורא. דבר תורה לפרשת ניצבים

מה ביקש הקב"ה ללמדנו במצוות העומר? מדוע לתת מצווה שכל כולה עוסקת במצב לא רצוי ולא מתוכנן? משיבים חז"ל: אם על מצווה שלא מתכוונים לקיימה נתן לנו הקב"ה כזה שכר –"למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשי ידיך", על אחת כמה וכמה מצווה שאנו מתכוונים לקיימה, לומדים את פרטי ודיני המצווה, את ענייניה ושורשיה

"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". אנו נוטים לחשב חשבונות שונים ומשונים, שאין ביניהם לבין המציאות מאומה: לדוגמא, החישוב של מצוה "גדולה" ומצווה "קטנה". אדם לעולם לא ידע – לפחות בימי חייו כאן בעולם –אילו 'מעגלים' הוא יוצר עם כל מצוה. לכן על האדם להשתדל לשמור ולקיים את כל המצוות, ללא חישובים

שלושה עניינים בפרשתנו – עדים זוממים, ערי מקלט ועגלה ערופה –מלמדים אותנו על השפעתם ההרסנית של מעשי זדון על היקום

פירוש הספרי בפרשתנו מלמד אותנו כי ביטול ההזדהות עם הזולת – זהו גרעין העלול להכות שורשים של ניכור, שנאה ואכזריות, עד כדי רצח. מכאן אנו לומדים על חשיבותו של כל דבר קטן – מצווה קטנה או מעידה קטנה – להמשך הדרך

איך נדע מי צודק? כיצד נאמת מי הוא האשם? לא כל אחד ניחן ב"חכמת שלמה", בה המשפט יוצא ברור כשמש. מספר שאלות שיש לשאול, לפני שנפנה אצבע מאשימה

לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה מהודרת ביותר, וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון. הארת פנים, חיוך, הזדהות, מילה טובה, לטעת תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת התורה "לתת את נפשנו". ואין שיעור לגודל הצדקה הזו

מלמד אותנו רש"י, שהסיבה שהיה על העם ללמוד את התורה ממשה ולא מאדם אחר, היא שמשה הצטער ומסר את נפשו על התורה. לימוד בצער, לימוד מתוך קשיים וניסיונות, הוא לימוד מסוג אחר לגמרי. ואם רק נזכור שהבורא מרגיש את צרתנו אף יותר מאיתנו עצמנו – לעולם לא נרגיש לבד, גם בזמנים הקשים

תכונת השכחה שהטביע בנו בורא עולם, היא חיונית מאוד. כך קל לנו יותר לפתוח "דף חדש", ולהתגבר על משקעי העבר. יחד עם זאת, בורא עולם מצווה אותנו ללכת לפעמים נגד טבע השכחה. לא מדובר בשכחת השכל, אלא בשכחת הלב. כאותן טיפות אשר בכוח התמדתן מחוררות את האבן, כך מצווה ועוד מצווה, לימוד ועוד לימוד, מטפטפים לתוך תודעתנו את האמת

בפתח ספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור חשוב מאין כמוהו על האופן בו ניתן לומר ביקורת

סיבה ומסובב הן שתי מילות קוד שכיהודים מאמינים כולנו מכירים אותן, ואף רגילים להשתמש בהן. אם זכינו שעינינו תיפקחנה לראות את הסיבה, הרי שהתפעלותנו מן המסובב גוברת, בבחינת "השגחה פרטית". אבל מה קורה כשאיננו מצליחים להבחין בכך?

בפרשה זו מובאים דברי הפרידה של משה רבינו מהעם, לפני כניסת העם לארץ ישראל. בימי בין המצרים מהדהדים דבריו של משה: מצוות התורה לא רק שאינן מגבילות, אלא רק דרכן יכול אדם לצאת מהמצר אל המרחב. לא כל מה שנראה מרחב הוא אכן מרחב. בן חורין אמתי הוא אדם המסוגל להגביל ולתחום את עצמו. "בצר לך... ושבת עד ה' אלוקיך, ושמעת בקולו"

כאשר אדם כועס, הוא מרגיש שכוח זר 'משתלט' עליו, הוא מרגיש שה"אני" האמתי שלו נעלם, ובמקומו שולט מישהו אחר. בדרך כלל, בזמן שהכעס שולט, לא מרגישים את הזרות הזו, רק אחר כך, כשקצת מתחילים להירגע, וה"אני" חוזר, פתאום מבינים מה קרה. החכמה היא לא לתת ל"אני" לברוח. דבר תורה לפרשת מטות-מסעי

כל אחד מאיתנו מצא עצמו לא פעם לכוד במצב שנראה כלאחר ייאוש. התרת הנדרים שמאפשרת התורה, אולי מבקשת לסמן לנו: דרך התורה היא תשובה ותיקון. אסור להתייאש מהרצון לתקן

כיצד יכולים אנחנו, דור שנולד אל תוך הגלות הארוכה, להתאבל על חורבן בית המקדש שלא הכרנו? פרשת השבוע מגלה לנו, עד כמה חזק הקשר בין הקדוש ברוך הוא ובינינו. גם אם אנו מרגישים אבודים – בגלות כללית או בגלות אישית – שכינתו מלווה אותנו, עד הגאולה