מדוע כהן בעל מום פסול לשרת? התשובה העמוקה שמגלה את יחס היהדות לשונה

בפרשת אמור נאמר: "דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו".

כיום משתדלים מאד לתת לנכים ולבעלי מום יחס שווה, ובכל מקום נדרשים להנגיש את האתר לנכים. פסילת אדם מתפקיד בגלל נכות נתפסת כאפליה.

יש סימנים אצל האומות הקדומות שאדם נכה נתפס כמקולל, כלא ראוי. בבבל, למשל, אדם נכה לא היה יכול להיות נביא. אפילו כת היחד, ששכנה במדבר יהודה בימי הבית השני, לא קיבלה לשורותיה נכים, הם ראו בבעל מום אדם מקולל, שאינו ראוי להיטהרות ולהתעלות.

אך בתורה אין זכר לגישה כזו. להפך. יצחק אבינו – כהו עיניו מראות, ובמצב זה התנבא ושרתה עליו רוח הקודש; אחיה השילוני – "קמו עיניו משיבה", אולי קטרקט, גם הוא לא יכל לראות, ובעצם היה בעל מום, אבל עיניו הרוחניות שוטטו בכל הארץ; יעקב אבינו – היה צולע, והתגלה אליו ה'; משה רבנו, אבי הנביאים – היה כבד פה וכבד לשון (אמנם לא היה בעל מום לפי ההלכה, לכאורה, שהרי שימש בימי המילואים, אלא אם כן נאמר שגם זה בכלל הוראת השעה).

רעיון מעניין הועלה, לפרש את שמה של חולדה הנביאה, בכך שהיתה עיוורת, ויש זכר לדבר בפרשת מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו, שיאשיהו שולח את הכהנים לחולדה הנביאה לשאול אותה על דבר הספר, אבל לא מצרף איתם את הספר עצמו. ולמה לא דורש את אישורה לגבי הספר עצמו? אולי משום שהיתה עיוורת, ולכן לא היה טעם להראות לה את הספר. והיא היתה יושבת במקום קבוע "והיא יושבת במשנה", כנראה במקום שערי חולדה שבדרום הר הבית, ששם היה מקומה הקבוע, ועל שמה נקראו השערים, וכנראה גם נקברה שם (ראה אדר"נ א' לה').

ברור, אם כן, שביהדות, בעל מום אינו פחות מבחינה רוחנית. דווקא כהן בעבודה נפסל כשהוא בעל מום, כי כאשר מדובר בתפקיד ייצוגי, כבוד התפקיד הוא הנראות החיצונית. כשם שמובן שיש חשיבות ליופי החיצוני של המקדש, אף על פי שאין הקדושה קשורה ביופי, כך גם משרתיו צריכים להיות מפוארים.

הכלל הוא: בעניין ששייך לכולם, כמו עבודה, חכמה, רוחניות – אין שום הבדל בין בעל מום לכל אדם, אבל ענין ששייך רק למיעוט ששולחים כדי לייצג – יהיה זה חוסר כבוד לשלוח מי שמוגבל בתפקיד הייצוג. 

הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"ה) מוסיף שישנו גם עניין ההשפעה של הצורה הייצוגית על ההמון: "לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל".

לדבריו, אם כהן שיש לו מום ישרת במקדש, זה עשוי להביא אנשים לזלזול במקום. כשם שאם המקדש עצמו לא היה בנוי בצורה מכובדת ויפה, זה היה פוגם ברגש הכבוד למקום, כך משרתי המקדש שהם משרתי ה', צריכים להיות בצורה שעושה רושם על המגיע למקדש.

ספר החינוך (מצווה רע"ה) מוסיף עוד נקודה: "ואפשר שיש בשלימות צורתו רמז לעניינים, שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה. ולכן אין ראוי בשום צד, שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ".

לדבריו, כל מום, הוא דבר שמסיח את הדעת, כפי שאמרו חכמים שכהן שידיו צבועות לא ישא את כפיו, כי כולם יסתכלו בידיו ובצבע, כך אדם שאינו כמו כולם יטריד את הכוונה ואת הטהרה.

אך ברור שעצם מציאות המום לא נתפסה כדבר המוכיח על עניין רע או שלילי.