תקציר תניא, פרק ה’ – סוד התורה
אם נשווה את פעולת התורה לפעולת המצוות, הרי שכאשר אנו מקיימים מצוות אנו מוסיפים לנפש הא־לוהית לבוש, אולם כאשר אנו לומדים תורה אנו מספקים לה מזון
אם נשווה את פעולת התורה לפעולת המצוות, הרי שכאשר אנו מקיימים מצוות אנו מוסיפים לנפש הא־לוהית לבוש, אולם כאשר אנו לומדים תורה אנו מספקים לה מזון
איך חטא משפיע על הקשר שלי עם הקב"ה? ובכלל, בכל שלב אני יכול להתחרט על התנהגותי וייסלח לי, לא?
נראה כאילו ביהדות יש המון תיאוריה. הרציניים יושבים ולומדים תורה שעות על שעות. לא יותר טוב להשקיע את רוב הכוחות במשהו יותר מעשי?
החסידות אומרת שני דברים: מצד אחד היא מתארת איך הקב"ה מחיה את כל היקום ומסבירה שאין שום דבר שמנותק ממנו, ומצד שני היא מדגישה שצריך להתחבר לקב"ה על־ידי תפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. האם זו לא סתירה? אם הכל מחובר לה', מדוע צריך להשתדל כל־כך להתחבר אליו?
יש תופעה היסטורית שמרתקת אותי: ישנן עדויות רבות על יהודים שלא קיבלו שום חינוך יהודי ולא למדו תורה מימיהם, ובכל זאת מסרו את נפשם על קידוש ה' ולא הסכימו להמיר את דתם. איך ניתן להסביר זאת?
המשמעות של מתן האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות, היא שניתן להבין את מי שאינו ניתן להבנה, לתפוס את מי שאינו ניתן לתפיסה, "לגעת" במי שאין לו גוף או דמות הגוף
אני לא מרגיש שהמצוות מחברות אותי לה'. האם אני אמור לקיים אותן רק בגלל שהקב"ה ציווה?
טוב לי, הכל בסדר. ללמוד תורה, בסדר. לקיים מצוות, מצוין. עבירות, לא בא לי. פשוט נולדתי מושלם!
אני פתוח לשמוע על רוחניות, אבל אין לי שום כוונה להיות סגפן. אני אנין טעם, מעריך אוכל טוב ועוד הרבה דברים אחרים שכולם מאוד גשמיים. יודע מה? טוב לי ככה
אני מבולבל. פעם חשבתי שמקיימים מצוות כדי לזכות בשכר ונזהרים מעבירות כדי שלא לקבל עונשים חמורים. כשהתחלתי ללמוד חסידות למדתי שמצווה זה "צוותא" ועיקר מטרת קיום המצוות היא ליצור קשר עם הקב"ה. אחר כך אמרו לי שזה לא ככה, שכל יהודי הוא כמו בן יחיד וה' אוהב אותו בלי תנאי. אז אני לא מבין, אם אני כמו בן - למה אני צריך לעשות כל־כך הרבה דברים בשביל לשמור על מעמדי?
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה