תקציר תניא, פרק ז' – זה תלוי: קליפת נוגה ואנחנו
מותר הוא מצב סתמי, שכן עצם העובדה שהדבר מותר, אינה אומרת שראוי לעשותו. היכן, אם כן, נמקם את המותר?
מותר הוא מצב סתמי, שכן עצם העובדה שהדבר מותר, אינה אומרת שראוי לעשותו. היכן, אם כן, נמקם את המותר?
"אהבת ישראל" - זה גדול מדי בשבילי. אני אוהב רק בני משפחה וחברים קרובים. "כבוד ישראל" נשמע לי מספיק בהחלט - להתייחס בכבוד ובדרך ארץ לכל אדם. מה רע?
תכל'ס, אני מי שאני. האמונה די רחוקה ממני, ואין לי מוטיבציה לשנות את המצב. בכל מקרה, לא נראה לי שאדם יכול לשנות את הטבע שלו.
לשמוח בעבודת ה'? עבודת ה' היא הסיבה העיקרית לכך שאני עצוב! למרות כל מה שאני רוצה בעומק הלב, אני מוצא את עצמי שוב ושוב נמשך למטה...
אני באמת בדיכאון, ודווקא לא בגלל כסף או עבודה. מזעזע אותי לחשוב כמה חטאתי ולאן הגעתי... אני לא בטוח שהקב"ה בכלל רוצה לשמוע ממני.
זה נשמע מפחיד. לא כמו משהו שיש בכל אחד מאתנו. אז זהו, שהסטרא־אחרא זה בבת אחת גם משהו מפחיד מאוד שיש לו השלכות איומות למדי, וגם משהו שגרתי מאוד שנמצא עמוק בחיים של כל אחד ואחת מאתנו
פוטרתי מהעבודה, יש לי עודף כולסטרול ואין עלי שקל... אין לי מושג למה ה' עושה לי את זה, ובטח שאני לא יכול לעבוד אותו בשמחה!
אני מחפש דרך שתשמח אותי ותגרום לי להיות מאושר. לא דרך שתעמיס עליי רגשות אשם ותכניס אותי לדיכאון...
האם עבודת ה' זה "הכל או לא כלום"? ובמילים אחרות: אם אינני שומר מצוות תמיד, האם יש ערך למה שאני כן מקיים?
מסירות נפש, למות על קידוש ה', איך זה רלוונטי היום בעולם דמוקרטי ונאור? אף אחד לא מצמיד לי אקדח לראש ולא דורש ממני להתנצר!
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה