הזוכה המאושר, שמעון, קיבל לידיו את הרכב, אך לא נסע עמו לביתו, אלא למכון לבדיקת רכבים. התברר לו שמחיר הרכב נמוך בהרבה ממה שחשב. פנה אפוא אל ראובן וסיפר לו אודות התאונה. ראובן ניסה לאתר את הסוחר הנוכל, אך כל החיפושים אחריו העלו חרס
ראובן התחיל לספור בזריזות, וכשסיים הודיע למוכר שנמצאו 102 שקיות. "זה בסדר", אמר המוכר, "תוכל לקחת את כל הקופסה, על שתי שקיות אני מוותר"
שמעון המשיך לטעון: "מה ההיגיון בדבריך, הלא כבר מחלת לי על יומיים, והיאך תדרוש כעת תשלום תמורתם?!", אך ראובן בשלו: "הגיוני או לא, דיברתי על יום-יומיים, לא על יחידה של 6 ימים"!
"אולי תספר לי איך בדיוק הכל התחיל, כיצד הגעת אלי?" ראובן סיפר לו על ההשגחה המופלאה העומדת מאחרי השידוך
שבת מרוממת חלפה על בני המשפחה. והנה, כשסיים ראובן לשתות את כוס ההבדלה, לפתע הפלאפון שלו מצלצל. על הקו היה שמעון שביקש להזכיר: "ידידי היקר, אתה בודאי זוכר שעדיין לא העברת לי את התשלום?"
כעבור כמה חודשים, בהם ניסה ראובן למכור את דירתו ללא הצלחה, החליט לפנות אל מתווך וביקש שימצא עבורו רוכש. המתווך הביא קונה, אך גם כאן המחיר הגבוה מנע את ביצוע המכירה
ראובן המשיך להצטדק: 'מניין לי לדעת אודות החוק הזה? בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת...'. 'את כל הדיבורים היפים הללו תטען בבית המשפט', אמר השוטר, 'כעת הסחורה מוחרמת, ואתה מקבל הזמנה למשפט'
'יקיריי עליכם לשלם לי את דמי שכירות הדירה עבור הימים שהשתמשתם בה...' לעומתו טוען ראובן: 'הרי לא החסרנו ממך מאומה, כי ממילא הדירה נותרה ריקה... אילו הייתי יודע שהכנסת האורחים לדירה תגרום לי להפסדים, הייתי מוצא עבורם מקום אחר'
מאז שנבחר לתפקידו הצליח ראובן ריבלין במשימה בלתי אפשרית: להיות יותר פרס מפרס
