איה קרמרמן

חשבתם פעם על הפעם האחרונה כקונספט? אם מנטרלים טראומת ילדות לא פתורה, תגלו שהסתכלות על דברים כאילו זו הפעם האחרונה שהם יקרו יכולה להיות רגע מכונן

גרתי ברמת השרון וראיתי מקרוב את הניסיונות לגרש את שומרי המצוות שהעזו לגור שם. בעיניי הסיפור הוא לא הישיבה ברמת השרון אלא גדול בהרבה, הוא ראי של החברה הישראלית

"לכל גיל היופי שלו, האהבות שלו, השמחות שלו, הכוחות שלו, ההתחדשות שלו. בכל גיל אנחנו יכולים להחליט להתחיל או לנטוע את עצמנו מחדש. האמת שקצת שכחתי שזה אפשרי ושבעצם עשיתי את זה בגיל 27, שכשהתחלתי הכול מבראשית"

"אני מתבוננת בשמיים, מחפשת אותו יתברך, שייתן לי סימן שהוא עדיין פה איתי. ואני מחכה ממנו לליטוף - כן, היית בסדר השנה. ראיתי אותך, משתדלת. משתדלת ונופלת, ושוב משתדלת לקיים את שהבטחת לי בתקיעת השופר"

דווקא באותה שנה, בסיטואציה המוזרה בבית כנסת של "הקבלה" בלונדון, הבנתי מה אני רוצה בשבילי ובשביל בעלי

"בכל פעם שאחד מילדיי מתחיל בית ספר אני חוגגת איתו כאילו זו אני. והשנה זו בתי, הבכורה בבנות, שנכנסה בפעם הראשונה לכיתה א'"

"כשהחברה שלי סימסה שהבן מאוד רוצה שהיא תעמוד לצידו בעת קריאת התורה, אז הם שוקלים לעשות זאת בבית הכנסת הרפורמי. באותו רגע נפל לי הלב והתגלגל לפינת החדר"

איה קרמרמן בטור מיוחד על כנות, אמת, הבחירות בארצות הברית וסרטה החדש של רמה בורשטיין