איסור שנאה

לכבוד השואלת, 

סליחה על האיחור בתשובה. 

"אחיך" הכונה לישראל. ומבואר בספר החינוך שעיקר מה שהתורה הזהירה כאן זהו על "שנאת הלב" - לא על שנאה גלויה. ומי שמרגיש שנאה אפילו כלפי ישראל ומראה את זה, אינו עובר איסור זה; רק כאשר מכסה את שנאתו בלב. וזה מה שרצה הקב"ה שלא ישרה בין בני ישראל. 

והמובן מזה, שלגבי גוי מותר לכסות את רגש השנאה שיש כלפיו בלב, ואין חיוב לגלותו.  

וכל זה עדיין אינו אומר ש"מותר לשנוא" לכתחילה. ענינו של רגש השנאה הוא דבר טבעי, ולא אסר הקב"ה שנרגיש הרגשות המתעוררות בנו בטבע [ולפעמים אפילו בין חברים טובים, גם יכול לעורר לעתים רגשת שנאה על משהו מיוחד שנעשה]. וכל האיסור בתורה אינו נוגע אלא לגבי מה שאנו עושים עם אותם הרגשות - שלגבי ישראל חייב כל אחד לגלות את רגשותיו למי שהוא מרגיש שנאה כלפיו, ולא להחזיק אותם בלבו. 

ובאופן כללי כמובן, אינו ראוי לשנוא אף אחד בעולם שהוא מיציר כפיו של הקב"ה. וזה שייך אפילו כלפי גוי (וכנזכר לגבי מצרים "מעשי ידי טובעים בים"). אלא אם כן מעשי הגוי הכניסו אותו לגדר של "רשע". כי מותר לשנוא את הרשעים אחרי שמוכיחים אותם ולא שמעו לתוכחה. ובגמרא ברכות (י.) מבואר יותר, שבאמת רק את מעשיהם צריכים לשנוא, אבל לא את האנשים הרשעים עצמם [וראוי להתפלל עליהם שיעשו תשובה].

ולכן בנוגע לערבי, ברור שיש לשנוא את עצם המעשים שנעשו, שהם של רשעות והם נגד התורה. ובנוגע לכל ערבי פרטי כשלעצמו, יש לברר בכל שאלה ספיסיפית אצל רב, אם הוא נכנס לגדר של "רשע" על פי פרטי מעשיו ולפי שיקול דעת של תורה, או לא. ואם לא, אין לשנוא אותו.

בברכה, 

רב נחום