סיון רהב מאיר: כך זרקתי את החמץ בפסח

ערב פסח, לפני כ-20 שנה. משלחת נוער של צעירים ישראלים יוצאת לצרפת מטעם הסוכנות היהודית עם הרבה חומרי הדרכה והרבה מוטיבציה ומורל. נוסעים להביא קצת ארץ ישראל ליהודי צרפת. לעשות להם פעילות ציונית בחול המועד פסח. גם אני הייתי חלק מהמשלחת ההיא, ילדה־טובה־הרצליה. בתיק ארזתי ממתקים למסע. ביסקוויטים, וופלים, עוגיות. לא כי זה חמץ. לא כדי להכעיס. זה בכלל לא היה על האג'נדה שלי. זה נארז סתם, בטבעיות.

הקהילות היהודיות בפריז ובניס קיבלו אותנו בחיבוק ענק. זה היה משהו חדש. חוויה גדולה. בית כנסת ספרדי חם שכולם שרים בו ביחד. צעירים שאשכרה מתלהבים ממצות ומארבע כוסות. שילובים של אירופיות ומזרחיות, של אקדמיה ושל רבנות, של ציונות ושל תורה, של חדש ושל ישן, לא לפי החלוקות הישראליות שלנו של "דתי" או "חילוני". כולם שם היו על הרצף. והם לא עשו מאמץ לשנות אותנו, האורחים הישראלים, הם פשוט היו הם. באמצע המסע, בחול המועד של פסח ההוא, החלטתי להוציא מהתיק את כל הביסקוויטים. זה לא היה ביעור חמץ דרמטי על נהר הסיין בפריז. סתם זרקתי הכל לאיזה פח זבל צרפתי. בהמשך אותו היום המשלחת עברה בסופרמרקט כשר קטן, וקניתי שם מלא עוגיות קוקוס כשרות לפסח. מאז לא אכלתי חמץ בפסח. בלי הצהרות גרנדיוזיות, אבל מתוך החלטה מודעת להצטרף לסיפור. נזכרתי בכל זה כששמעתי על פיגוע בצרפת במרכול יהודי כשר. כששמעתי את הקריאות הישראליות שלנו "תעלו ארצה!" נזכרתי שלא רק לנו יש מה ללמד אותם, גם להם יש מה ללמד אותנו.