התברר שהאיש שגילה עניין רב בשיעור, אינו אלא סוחר ממולח, שמגיע בכדי ללמוד 'חידושים' נוספים בענייני מסחר...

סיפר אחד המגידי שיעורים שליט"א:

מידי שבוע אני מוסר שיעור תורה בענייני ממונות לפני קבוצה גדולה של בעלי בתים. הציבור, שמונה סוחרים רבים, נהנה מאוד לשמוע את שאלות האקטואליה המרתקות, שברובן מסופר על תככים ומזימות שונות שהובאו אל שערי בית הדין.

והנה, השבוע, לאחר סיום השיעור, ניגש אלי ה'נר תמיד' של השיעור, (אחד המשתתפים הקבועים, שנראה כמגלה עניין רב בשיעורים), וסח לי: "תשמע כבוד הרב, אני חייב להודות לך. אני סוחר ותיק וממולח ביותר, ולא העלתי על דעתי שמאן דהוא יכול להוסיף ולגלות לי קנוניות ו'טריקים' חדשים... הפלא הגדול הוא, שאני זוכה לשמוע 'חידושים' אלו דוקא כאן בבית המדרש. הודות לדברים הנפלאים שאני שומע ממך כל שבוע, אני לומד מידי שבוע עוד ועוד!..."

עמדתי למשך כמה רגעים מסומר למקומי. התברר שהאיש, שיושב מרותק לכיסאו במהלך כל שיעור, אינו מוצא עניין בדברי התורה, אלא דוקא ברמאויות והתככים השונים...

אמנם הסיפורים אודות מזימות הנוכלים תורמות לשיעור בכך שמרתקות את הציבור, ואלולא הסיפורים הללו, השיעור ימנה פחות משתתפים, אך התברר שמאידך 'תורמות' לרעה גם לאותו סוחר (שלא שייך לסלקו מן השיעור), ואם כן ברצוני לשאול, האם עלי לשנות את נושא השיעור, ולעסוק בדיני תפילה וברכות, או לדבר על נוראות עוון הגזל והשקר, או שמא רשאי אני להמשיך בשיעורים הרגילים כפי שמסרתי עד כה?...

תשובה

המעשה כבר היה לעולמים...

נאמר במסכת סנהדרין (ק"ט.): דרש רבא: מאי דכתיב (איוב כ"ד) "חתר בחושך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור", מלמד שהיו (אנשי סדום) נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומפקידים אצלו אפרסמון (שריחו נודף ביותר), והיו מניחים אותו (בעלי הממון) בבית גנזיהם (שכן דרך השומרים, להניח את הפקדון בבית גנזיהם, כדי שיהא משומר יפה). לערב באים (אלו שהפקידו את האפרסמון) ומריחין אותו ככלב, שנאמר (תהלים נ"ט) "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר", ובאים וחותרים שם (באותו מקום שהטמינו בעלי הממון את האפרסמון) ונוטלין אותו ממון (שנמצא בבית גנזיהם)... דרש רבי יוסי בציפורי (את המקרא הנ"ל, וסיפר את מה שעשו אנשי סדום), אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי (נחתרו באותו לילה בציפורי שלש מאות מחתרות! דהיינו שעשו הגנבים כפי שעשו אנשי סדום - הפקידו אפרסמון וכו')! אתו וקא מצערי ליה (באו אנשי המקום וציערו את רבי יוסי), אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי (הראית את הדרך לגנבים), אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי (וכי הייתי יודע שיבואו הגנבים לשיעור?! הלא הבאים לשיעור יראי ה' הם, ולא עלה על דעתי שגם הגנבים יבואו כדי שאהיה נשמר בדבריי)[1].

ומשמע, שאילו ידע רבי יוסי שנמצאים גנבים במקום, לא היה דורש בעניין מזימותיהם של אנשי סדום.

אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר

והנה, במסכת בבא בתרא (דף פ"ט:) מובאים הוראות שונות הנוגעות לענייני משקלות ומדידות, ונציין לכמה דינים שהובאו שם: 1) אין עושין את ה'מחק' (מעין סרגל שמוחקים בו את העודף שבכלי) של דלעת, מפני שהוא קל מדי ואינו מוחק יפה. 2) לא ימחוק בבת אחת (בפעם אחת ובמהירות), מפני שהדבר רע למוכר וטוב לקונה, ולא ימחוק מעט מעט (שמוחק מעט וחוזר ומוריד את המחק ומוחק עוד), מפני שרע לקונה וטוב למוכר. 3) לא יעשה את אבני המשקלות ממיני מתכות, משום שנשחקים במשך הזמן, ונמצאים הקונים מפסידים כיון שמשלמים עבור משקל גדול יותר ממה שקיבלו בפועל, (אלא אבני המשקל יהיו מזכוכית או מאבן קשה).

ולאחר שמציינת הגמרא את כל סוגי העוולות השונים שאסור לעשות, אומרת הגמרא: על כולן (כל ההלכות הללו) אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר (אותן), אוי לי אם לא אומר[2], אם אומר - שמא ילמדו הרמאין, ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו (ומתוך כך יבואו לרמות יותר). איבעיא להו, אמרה או לא אמרה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא אמרה (הושע י"ד): "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", ישרים דרכי ה' - אלו דברי תורה, צדיקים ילכו בם - שיזהרו בהם שלא לרמות את הבריות, ופושעים יכשלו בם - שילמדו לרמות!

האם קיים חילוק בין שיעור בהלכה לשיעור באגדה?

ויש להבין: מדוע רבי יוסי השיב למתלוננים, שלא ידע שיבואו גנבים לשיעור, ולא השיב "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי?

וביאר המהרש"א (בבבא בתרא), שהטעם שריב"ז בכל זאת לימד את הדינים, הוא, כדי שהצדיקים שאינם רוצים לרמות, ידעו שיש להזהר בזה, ולא יבואו לעשות עוול שלא מדעת. ולכאורה משמע מדבריו שמותר לדרוש, רק על מנת ללמד את הצדיקים שלא יבואו לעשות עוול, אבל בשביל דבר אחר לא.

ורבינו ה'בן יהוידע' (בבבא בתרא) ביאר, שריב"ז הלא היה דורש בהלכות, ולפיכך הסיק שראוי ונכון לפרט את כל ההלכות כולם כמות שהן, ואין לחוש מהפושעים, אולם רבי יוסי אמר דבר זה למדרש הכתוב, ולא ללמד הלכות.

העולה מתוך דברי המהרש"א והבן יהוידע, שאם יש חשש לרמאות, אין ללמד אלא הלכות, או ללמד דברים שצריכים להישמר מהם שלא להונות את הציבור בטעות, אך דרשות, שאין בהן לימוד הלכה למעשה, אין ללמד (במקום שנמצאים אינשי דלא מעלי), שמא ילמדו מהן לשקר ולהונות[3]. ולפי זה, בנידון דנן לכאורה יש מקום להתיר ללמד את הציבור בדרך הייחודית של המגיד שיעור, משום שמלמדם הלכות חושן משפט, וללא התיאורים החיים של הסיפורים המעניינים, הדברים ייקלטו פחות טוב אצל השומעים. (והיתר זה לכאורה קיים אף לאור דברי המהרש"א, משום שבדרך לימוד זו, יוכלו האנשים להבין ולזכור יותר טוב את דיני גזילה והונאה, ובכך יוכלו להישמר מאיסורים אלו).

אין לדרוש במקום ש'שכיח היזקא'!

מהלך נוסף ביישוב סתירת הסוגיות, מובא בספר 'אמרי צבי', שחולק על המהלך הנ"ל, וסובר שאף לימוד דרשות יש ללמד ברבים, שהרי אף זו תורה. ומסביר בב' אופנים את החילוק בין תשובתו של ריב"ז לתשובתו של רבי יוסי: א) אין הכי נמי, רבי יוסי יכול היה להשיב כריב"ז שישרים דרכי ה' וגו' (אלא שרצה לדחות תרעומותיהם מעליו). ב) מכיון שהיו גנבים באותה העיר, וממילא ההיזק מצוי (כבפסחים ח':), ולכן באופן שכזה אסור ללמד. לפי דבריו עולה אפוא למעשה, שבמקומות דשכיח היזקא, אסור ללמד כלל, אך אם לא מוחזק מקום זה לגנבים, מותר ללמד בין הלכות ובין דרושי פסוקים.

את ה'טריקים' ניתן למצוא במקומות אחרים

טעם נוסף להתיר את עריכת השיעור במתכונתו הנוכחית, שמענו מחכם אחד שליט"א, שיש לדון שבימינו שקיימים הרבה אתרי תקשורת ומאגרי מידע, הרי שכל מי שחפץ ללמוד תחכומים, אינו צריך לשיעור תורה כזה, הוא יוכל למצוא רמאויות רבות וטובות יותר במקומות אחרים, רח"ל, ולפיכך נראה לכאורה שאין במסירת שיעור שכזה שום איסור, ויכול מגיד השיעור לסלק את החשש מליבו, כי הרוצה לטעות ילך ויטעה היכן שירצה!

ומו"ר שליט"א טען, שהואיל והציבור מגיע בכדי להאזין לשיעור בדיני ממונות, ונהנה מצורת הגשת הדברים של הרב, אם כן הרב אינו צריך לשנות את נושא השיעור, אלא ימשיך להמתיק את התורה בפי שומעי לקחו! ומה שאמר רבי יוסי שלא ידע שיש כאן גנבים, אפשר להסביר שאילו ידע היה משנה את נושא דרשתו, ובודאי שגם אז היה הציבור מגיע אל השיעור, מה שאין כן בנידוננו, שהציבור מגיע במיוחד כדי לשמוע שיעור בענייני ממונות, ולכן אין המגיד שיעור צריך לשנות את נושא השיעור, אלא יוסיף דברי מוסר והנהגות בעניין הזהירות בממון חבירו.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.