כיצד ינהג הרב הצדיק כשיודע שכאשר יעזוב את המקום יוסרו המחיצות...

השאלה הבאה הועלתה לפני מו"ר שליט"א על ידי אחד מצדיקי הדור:

אותו אדם גדול הוזמן ביום מן הימים על ידי עשיר נכבד, לסידור חופה וקידושין עבור בנו. לפני שהגיע, שאל הרב אם במקום תהיה מחיצה כשרה בין הגברים לנשים, ובעל השמחה הודיע שבודאי תהיה מחיצה, 'אין לרבינו ממה לחשוש'.

 הגיע הרב וערך את החופה, וברוך ה' הכל התנהל על מי מנוחות, כדת משה וישראל. לאחר החופה הוזמן אחר כבוד לטעום דבר-מה ולהאציל מברכותיו על הציבור.

והנה, ניגש אליו אחד מן המשתתפים וביקש ללחוש לו דבר-מה: "כבוד הרב, ברצוני ליידע את הרב, שהתכנון היה לערוך כאן חתונה מעורבת, אך מכיון שהרב מתעכב במקום, הועמדה מחיצה. האנשים אינם מעיזים לפרוץ את הגדרות בפני כבוד הרב, משום היראה ממך, והכבוד הגדול שרוחשים לך... אך מיד לאחר שהרב ילך, תוסרנה המחיצות, ותתחיל ההוללות!..."

חשב הרב בלבו, כיצד עלי לנהוג כעת? האם אתעכב במקום ואמנע אותם מחטאים חמורים (שהם בבחינת 'ייהרג ואל יעבור')... אך מאידך, הרי אביי ורבא מחכים לי. אני ממהר לתורה ועבודה!...

תשובה 

השיב מו"ר שליט"א:

הרב הצדיק צריך להישאר במקום כדי להפריש את האנשים מאיסורים חמורים!

ועל אף שמבואר בביאור הלכה (סימן תר"ח ד"ה אבל), שבבדבר המפורש בתורה חייב למחות בחוטא, דוקא שהוא חוטא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחללי שבתות בפרהסיא או אוכלי נבילות להכעיס, כבר יצאו מכלל עמיתך, ואינו מחוייב להוכיחם. מכל מקום, אין הדברים אמורים בנוגע לנידון דנן, הואיל ואנשים אלו אינם פורקי עול גמורים, שהרי אנו רואים, שהם יראים ומתביישים לעשות חטאים בנוכחות הצדיק. וכמו שמבואר במסכת עירובין (דף ס"ט.): "ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (יצא לרשות הרבים בשבת עם קשר של בושם, וחייב עליו חטאת, משום שנחשב למשאוי ואינו תכשיט), כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה, כסייה. אמר (רבי יהודה), כגון זה (שמחלל שבת בצנעא, רש"י), מבטל רשות". דהיינו, כיון שהתבייש האיש שרבי יהודה נשיאה יראהו מחלל שבת, והתכסה מפניו, הוא אינו נידון כמחלל שבת בפרהסיה (וע"ע באור לציון ח"ב פ"כ אות ה').

והנה, מסופר במסכת סוכה (דף נ"ב.): אביי שמעיה (שמע) לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא (לאותו האיש שאומר לאשה אחת), נקדים וניזיל באורחא (נשכים בבוקר ונצא ביחד לדרך). אמר (אביי): איזיל אפרשינהו מאיסורא (אלך אחריהם ואפריש אותם מאיסור), אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא (הלך אחריהם שלש פרסאות בשדות, ולא אירע דבר). כי הוו פרשי מהדדי (כאשר נפרדו השניים), שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא, וצוותין בסימא (דרך רחוקה מפרידה בין שתי מקומותינו, ולא נוכל עוד ללכת יחדיו, אך אילו היינו יכולים להמשיך וללכת בצוותא היה נעים לנו). יעויין שם.

הרי לנו שהאמורא הקדוש אביי עקב אחר האנשים כדי למנעם מחטא, על אף שהדבר גזל ממנו זמן רב. ולכן גם בנידון דנן, אם הרב הצדיק יתעכב ויקרבם, מסתבר שגם אביי וגם רבא ישפיעו עליו שפע של תורה, כי הוא מתבטל מתורתו בגלל תועלת.

האם יבטל הצדיק את שיעורו?

ויש להוסיף ולשאול: ומה יהיה הדין במקרה שהרב שהגיע לאירוע ממהר למסור שיעור תורה לשומעי ליקחו, האם גם אז נאמר לו שראוי שיתעכב שם?

ובכן, ציין חכם אחד שליט"א, לדברי הגמרא במסכת חולין (קל"ג., וברש"י שם), שם מבואר שאביי, שהיה כהן, היה מלמד את תלמידיו כל השנה כולה בשעות הבוקר, בעת שהציבור היו נאספים בבית הכנסת, והדבר היה טורד אותו מלישא את כפיו.

ומעתה בואו חשבון: הרי אביי היה מלמד לתלמידיו בשעות הבוקר, ולא וויתר כלל על השיעור, אפילו למען קיום מצוות אחרות, אף על פי כן, השכים בבוקר והלך שלש פרסאות כדי למנוע את האיש והאשה מאיסור, ואם נאמר שאדם הולך מיל בשמונה עשרה דקות, הרי כאן הלך אביי שנים עשר מיל (שלש פרסאות), שהם יותר משלש שעות וחצי, והרי היה גם צריך לחזור את כל הדרך הארוכה, ואם כן, מן הסתם ביטל את השיעור עבור כך, שכן בשעות הללו שהלך וחזר, שיעורו היה אמור להתקיים!... ולכן נראה, שגם בנידון דנן יש לבטל את השיעור, על מנת להפריש את האנשים מחטאים חמורים.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.