ראה את החולה נכנס לרכב לאחר ההתקף - האם ידווח למשטרה?

אל בית מדרשו של מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, הגיע רופא בכיר, ושאלה מעניינת בפיו:

בשבת האחרונה, במהלך סעודת השבת, הוזעקתי על ידי יהודים שהבחינו באדם שנפל והתעלף באחת הרחובות הסמוכים לביתי. הגעתי אל המקום, ועל פי ההתכווצויות, הבחנתי מיד כי מדובר באפילפסיה (מחלת הנפילה). המתנתי כמה דקות, כנהוג במקרים כאלו, ואכן התעורר האיש והלך לדרכו.

יצאתי בחזרה לעבר ביתי, והנה, כעבור כמה דקות, ראיתי לנגד עיני דבר מדהים: אני מבחין בחולה הנ"ל, שעבר את ההתקף האפילפסי, יוצא מן המונית שלו, קונה שתייה בקיוסק, וחוזר לרכבו ומתחיל לנהוג... רח"ל. רצתי מיד וקפצתי לתוך הכביש, אל מול הרכב. כמובן שהאיש עצר ויצא מהרכב. "היאך מעז אתה לנהוג מיד לאחר ההתקף האפילפסי שעברת!" נזפתי בו, "הלא אינך כשיר לנהוג כעת, ומסכן אתה את נפשך ואת הציבור כולו!..."

התרעם הנהג: "אינני יודע מי אתה בכלל, ומה אתה שח. מעולם לא חליתי במחלת הנפילה! כעת הסתלק מכאן ותן לי להמשיך בדרכי!"

הרופא לא ויתר, והמשיך לומר: "הרי רק לפני דקות ספורות טיפלתי בך! כיצד תוכל להכחיש שאתה הוא החולה?". "כנראה שאתה טיפלת באדם הדומה לי", ענה האיש, "ודע לך, כי אתה לא הראשון שטועה בי, פעמים רבות פוגשים אותי אנשים ברחוב, נותנים לי טפיחה ואומרים לי 'משה מה שלומך?'... ואני בכלל לא משה אלא יעקב!..."

סיים הרופא: הרי הלכה בידינו, שפיקוח נפש דוחה את השבת, כדכתיב (בפרשת אחרי מות, ויקרא י"ח, ה'): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם" (יומא דף פ"ה ע"ב). ומעתה עמדתי ונסתפקתי - האם עלי לדווח כעת למשטרה על אדם חסר אחריות, שאינו חושש שמא יקבל התקף אפילפסי תוך כדי נסיעה, ויסכן את עצמו וגם את הציבור, או שמא יש להאמין לגרסת הנהג שלא הוא החולה, אף שנראה הדבר בעיני דמיוני, וכמעט ברור לי כי זה האיש?...

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

נראה שהרופא פטור מלטרוח הרבה ולהתעסק בנהג זה, כיון שהסכנה אינה ברורה, כי יתכן שלא יקבל התקף בשעת הנסיעה, ואפילו אם יותקף אולי ירגיש בזה לפני כן ויעצור, ואפילו אם לא ישלוט על ההגה, אולי לא יקרה אסון וכו'.

ודומה הדבר לדברי ה"ערוך השולחן" (או"ח סימן שט"ז סכ"ב), שכתב: "מותר להרוג כלב שוטה בשבת, שהרי סכנה ברורה היא. ויש להסתפק אם אינו ברור שזהו כלב שוטה, אלא שיש בו ספק, אם הוי ככל ספק פיקוח נפש שדוחה את השבת, או שמא אינו דומה, שכן אפילו בודאי כלב שוטה, גם כן אינו אלא ספק סכנה, דאטו (-וכי) מוכרח הוא לנשוך למי שפוגע (שפוגש בו). וכיון דבעצם שטותו יש ספק, אולי לא ניתן לחלל את השבת. ואף על גב שבפיקוח נפש מחללין שבת אפילו בהרבה ספיקות (כמבואר בסימן שכ"ט), מכל מקום זהו דוקא כשהפיקוח נפש נראה, אבל כשיש ספק בהעיקר - אולי לא הותרה. ויש להתיישב בזה".

לאור זאת, הסיק מו"ר, כי אף בענייננו יש לומר שאסור לחלל שבת כדי למנוע מחולה אפילפסי לנסוע בכבישים, כיון שלא ברור שהוא יגרום לסכנה, ולכן הרופא אינו חייב לטרוח הרבה על מנת לברר את המציאות.

בנוסף לכך, יוכל הרופא לתלות שהחולה דובר אמת, ואכן יש אדם אחר הדומה לו, והוא זה שחולה במחלה. וכמו שמצינו במדרש (במדבר רבה פ"ט): מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה האחת נשואה בעיר אחרת. ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים. הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה: "מה ראית לבא בכאן?", אמרה לה: "בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה". אמרה לה אחותה: "אני הולכת תחתיך ושותה". אמרה לה: "לכי ועשי כן". מה עשתה? לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים, ונמצאת טהורה. חזרה לביתה, יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו. כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים, ומיד מתה... הרי לפנינו ששייכת מציאות שאנשים לא ידקדקו כל כך ויחליפו בין שני אנשים[1].

לסיכום: מכיון שהרופא לא דקדק להתבונן היטב בפניו של החולה, אם כן יתכן שטועה, והאדם שלפניו הוא למעשה אדם אחר הדומה לחולה שטיפל בו. ומה עוד, שהסכנה בנהיגת נהג אפילפסי אינה סכנה ברורה. לפיכך אין לחלל את השבת בקריאה למשטרה וכדומה, בכדי לברר את זהותו של נהג זה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.