האם מותר לרופא לפרט את נסיבות פטירתו של אדם גדול כדי להזהיר פציינט

מעשה שהיה ברופא שהגיע אליו חולה המרבה לעשן. הרופא, שכבר פעמים רבות התרה בחולה זה, והסביר לו את הסכנה הכרוכה במנהגו הרע, החליט הפעם להפחידו בדרך ייחודית. פנה אליו ואמר: "שמעת על הרב הגדול ההוא שנפטר לאחרונה? בודאי שמעת ממה הוא נפטר?... ובכן, אשוב ואזכיר לך - אותו אדם גדול היה מרבה לעשן, עד שהעישון 'אכל' לו את הריאות, ומת תוך ייסורים קשים! הרי לך מה הוא סופו של הרגיל בעישון!"

ניכר היה שהדברים אכן עשו רושם על הפציינט, אך עתה לבו של הרופא נקפו, כי חושש שמא זלזל בכבוד התלמיד חכם, ובא אל מו"ר שליט"א ושאלתו בפיו: האם היה מותר לי לספר אודות מיתתו של אותו אדם גדול, (שסיבת מיתתו התפרסמה ברבים), כדי לנסות להציל את החולה?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

נאמר בתחילת פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, א'): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ, ופירש רש"י: מה תלמוד לומר (כלומר, מדוע צריך להזכיר כאן את מיתת בני אהרון) היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב' (מקום קר ולח). בא רופא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני', הרי שזה (האחרון) זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון.

ולכאורה נוכל ללמוד שהוא הדין לענייננו, שכדי לזרזו מותר לספר את הגנאי שבחולה האחר שמחמתו מת, שכן נדב ואביהוא מגדולי ישראל היו, שהרי אמר לו משה לאהרון, אהרון אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום ('בקרובי אקדש'), והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (רש"י ויקרא י', ג'). ובכל זאת  כשהתורה רצתה לזרז את אהרון, היא הביאה ראיה ממות הצדיקים. מבואר אפוא, שמותר להשתמש במותם של אנשים גדולים כגורם הרתעה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.