פרשת ויגש: לכל אחד שמורה משבצת אישית

מפגש פסגה מלכותי, יוקרתי ונדיר מסוגו.  שני מלכים אדירים שנועדו יחדיו לשיחה והתעמתות קשה. כך מתוארת פגישתם של יהודה ויוסף, בטרם התוודעה האחווה ביניהם.

היו אלו רגעים קשים מאוד. נדמה היה לעומדים מן הצד שהעימות יגלוש לכדי מאבק ומלחמה של ממש. ולא בכדי, המדרש מתאר שעוד רגע קט וכוחו העצום של יהודה היה ניתן למימוש בלתי נעים עבור יוסף וארמונו המלכותי. על יוסף היה לנהל את המו"מ בחכמה ובזריזות, שתביא את יהודה להחלטות הנכונות מבחינתו.

הצופים מהצד היו האחים הקדושים. מכל בחינה הללו לא היו 'קוטלי קנים', שכן כמו שמספרים חז"ל, בכוחם של אפילו חלקם היה להביא להכרעה מידית וברורה של העימות. בדיוק כמו שנהגו שמעון ולוי בשכם ובשאר תקריות דמים, מול עמי האזור. הייתה להם גם דעה ברורה בכל הנעשה, הבנה נחרצת בהחלט כמו שידוע לנו מהעבר שלהם, שכאשר אחד מאחיהם ניסה לקרוא תיגר על מעמדם, הם לא הססו מלהשליכו אל הבור ולמוכרו אל הבלתי נודע, לבלתי שוב.

לכל אחד שמורה משבצת (אילוסטרציה: shutterstock)

תחת כל זאת, הפעם שררה דומיה בארמון המצרי. האחים הביטו חרישית בשני המנהיגים המתאבקים מילולית כשהם ממתינים ללא הגה כאילו היו עדר עבדים כנועים. מדהים.

השקט שהושלך לא היה בכדי, המדרש חושף עבורנו ציטוט משיחתם של האחים באותה עת, הם לחשו זה לזה כי הנה ה"מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו..."

סוג של משפט שנשמע בהחלט כהערצה שקטה, או אולי שמא משהו אחר מסתתר תחתיו. לא ברור. הבה נעיין במילות המדרש עצמם כיצד הוא פורש את היריעה וננסה להבין:

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו (תהלים מח), זה יהודה ויוסף, עברו יחדו, זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה- המה ראו כן תמהו - ויתמהו האנשים איש אל רעהו - נבהלו נחפזו - ולא יכלו אחיו לענות אתו - רעדה אחזתם שם חיל כיולדה - אילו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אילו עם אילו אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך..." (בראשית רבה ויגש פרשה צג).

נורא למתבונן, אכן האחים המופלאים והנעלים הללו שהיו עזי רוח ועשויים לבלי חת מכל פגעי העולם הזה, כפי שידענום עד עתה, הן הם המה אשר השימו את עצמם בצד מתוך יראת כבוד למלכים הללו כשהם נזהרים מלהתערב ולהשחיל ולו מילה מועילה אחת. האם ארמונו של יוסף כתרו ושרביטו עשו עליהם רושם חלילה. האם בגדי השש או רביד הזהב אשר על צווארו הן הנה שהיו למורך בליבם של אותם אדירים וקדושים.

חלילה וחס!

העניין כאן אחר לגמרי. בכדי להבינו נקדים כמה מילים.

בגמרא מבואר כי כל מינוי ותפקיד הקיים בעולם הריהו משמים. עד כי אמרו במסכת ברכות [נח/א] ש"אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה", דהיינו אפילו הממונה על החופרים חפירות למלאת את המים כדי להשקות בהן שדותיהם ותפקידו להחליט מי ידלה מהבור היום ומי מחר, גם שררה זעירה שכזו מוכרזת היא מן השמים, ולו לא היה ראוי ומיועד לכך, לא היו ממנים משמים את אותו אדם למשרה זו שנאמר 'לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש' היינו לכל דבר שאדם מתנשא, אפילו התנשאות פחותה מאוד, הריהי מידו של ה'...!

במפרשים מבואר [ראה מהרש"א ועוד] שהכרזה זו הינה דו צדדית: ראשית על האיש המתמנה עצמו שידע שזהו משמים וכי עליו להשגיח על אנשי כתתו להדריכם דרך ישרה שהרי משמים נתמנה לתפקיד זה ואסור לו למעול בתפקידו ומצד שני אף על האנשים שתחתיו לדעת לא להיות חתרניים וקנאיים שכן עתה הוא הוא הממונה וזהו תפקידו. עליהם לציית ולעמול תחתיו. כי הכל כאשר לכל מאדון כל.

יתרה מזו, אחר שיש חלוקת תפקידים בעולם, על האדם לדעת להתנהל בתוך ה'משבצת' האישית שלו ולהסתפק במה ששלו, לא לפזול אל הדשא של השכן ולא להתערב בעניינים לא לו. ויש להדגיש כי כאמור המדובר הוא בכל משרה ומינוי המצויים בעולם שכן הסדר בעולם הריהו מאיתו יתברך והוא המנהיג לכל הברואים באשר הם. (יצויינו כאן דברי הרמב"ן בפרשת ויחי המסביר כי עונשם של החשמונאים הצדיקים שמתו בחרב אויביהם, היה מפני וזלגו מהכהונה לתפקיד המלוכה וההנהגה!)

עומקם של דברים הוא כי כאשר משמים החליטו על מינוי והיררכיה כלשהי, אילו יבא מאן דהו ויערער הריהו כביכול חולק על סדרי בראשית והנהגת העולם מאתו יתברך.

לכשנמצי לומר, הרי שאת הסוד הזה גילו לנו השבטים הקדושים בשתיקתם באומרם זה לזה: "מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו..."

אמת, אכפת ואכפת היה להם מתוכנה של אותה שיחה שחרצה את עתידם שלהם לנצח, אולם הם ידעו כי כשיש מנהיגים שכבר נבחרו, וכאשר אין העימות מיועד עבורנו, אל לנו להתערב. זו ההשקפה הנעלית של האדם הנעלה, המאמין בבורא עולם והשולט בעצמו מפני מידותיו המתפרצות.

קטנים אנו מהביט באותם ארזי לבנון, אולם כאן אנו מבחינים כמה נשגבים היו אותם צדיקים, שהרי כל תחילתו של העניין התגלגלה לכאורה עקב זעמם על יוסף במחשבתם שמא רוצה הוא לשלוט עליהם... במשקפיים מקטינות זה נראה כאילו יש כאן ויכוח קטנוני של מי יגדל ממי, אולם כמובן שבמבט נכון הדיון של האחים בדבר חלומו של יוסף היה נשגב וגדול ממחשבות אלו [כמו שבארו שם המפרשים ואין כאן המקום להאריך בזה] ומחשבתם רחקה ממחשבותינו. עתה ראינו את כח עוצמת עמידתם הגדול מול מנהיגות שאינה שלהם, כאשר בהחלטתם האצילה אינם מעיזים אפילו להפריע בהוצאת הגה כלשהו.

בינו נא זאת. אלו הם האנשים הגדולים השולטים בהלכי רוחם עד לקטנות. עד שאפילו כלשונם, לא היה אכפת להם בהרגשתם פנימה לקום ולעשות מעשה. שליטה מלאה של הרצון על הגוף.

***

יש כאן לקח נפלא עבורנו המתומצת בגמרא במשפט הבא: "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא".  (יומא לח/א)

חד וחלק. אדם המאמין באמונה שלימה יודע כי כל השתדלויותיו בעבור אי אלו הישגים, אינם אלא כסות עיניים. בפרט אם הוא מנסה לקחת מחלקו של האחר שאז אינו יכול לעקוץ "ואפילו כמלוא נימא"  - היינו אפילו כמלוא שערת האדם שהיא דקיקה ביותר.

מרתק לגלות כי הביטוי הזה וההשוואה אל "מלא הנימא" מופיע בתלמוד לא פחות משבעה פעמים (!) שזהו דבר נדיר בהחלט, משמע כי הביטוי אינו בכדי:

במדרש מסופר מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש מפסוק באיוב ממנו מתבאר שלכל נימא ונימא בגוף האדם ברא לה הקדוש ברוך הוא מקור חיות והזנה בפני עצמה. "למחר כשביקש לצאת לפרנסתו. אמרה לו אשתו אתמול היית יושב ודורש, אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך...?! שב במקומך ובוראך יקיים אותך... שמע לה וישב, ואכן קיים אותו בוראו..." (ויקרא רבה תזריע טו)  

מפליא עד היכן דברים מגיעים, אולם, אכן אותן נימין – שערות בגופנו, שתי שערות בגופו של אותו אדם עצמו שאינן מוזנות אלא מהמיועד להן, הן הם המלמדות אותנו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

מי שטרוד ממשיגי גבול, או לחלופין אם למי שישנם תכניות כיבוש על חשבון זולתו, הרי לו מסר מרגיע בהחלט. כי לכל אחד שמורה המשבצת האישית שלו.