הרב יצחק זילברשטיין
גירש את אשתו על מנת לזכות בירושה, ומיד לאחר מכן החזירה
אל שערי בית הדין, הגיע דין-תורה מעניין, שהתעורר בעקבות ויכוח בין אחים בענייני ירושה.
- הרב ארז חזני / והערב נא
- ל' כסלו התשע"ה
אל שערי בית הדין, הגיע דין-תורה מעניין, שהתעורר בעקבות ויכוח בין אחים בענייני ירושה.
מעשה שהיה באב שביקש מאחד מבניו שיגרש את אשתו, משום שלדעתו אינה אשה הוגנת לבנו. הבן לא ציית לדברי אביו (יעויין בשו"ע יור"ד סו"ס ש"מ), וגם כאשר המשיך האב להפציר בו במשך שנים שיוציא את האשה מביתו, הבן נשאר בסירובו.
והנה, הלך האב לעולמו, והותיר צוואה בה מבקש לחלק את כל נכסיו, שמסתכמים בכעשרה מיליון דולרים, בין חמשת בניו בשווה. אך הוסיף, כי כל זה הוא בתנאי שאותו בן יקר יגרש את אשתו... או אז יקבל לידיו את השני מיליון דולר המיועדים לו. אך אם לא יגרשנה - יקבל רק אלפיים דולר בלבד!
מה עשה אותו בן? - מיהר לגשת עם אשתו אל בית הדין, מסר לידיה גט פיטורין כדת וכדין, וניגש לחלוק את הירושה הגדולה עם שאר אחיו. קיבל הבן לידיו את חלקו בירושה, אלא שכבר למחרת, קידש שוב את גרושתו והחזירה אחר-כבוד לביתו... (יעויין בשו"ע אה"ע סי' י"ג סעיף ד').
האחים תבעוהו לדין, וטענו כי עליו להחזיר את הממון הרב שנטל מחמת הקנוניה שעשה, משום שברור כי לא זו היתה כוונת צוואתו של אביהם. אך הבן בשלו - "מה אתם רוצים? כתוב שאזכה בירושה אם אגרש את אשתי, וכך הרי עשיתי!..."
עם מי הדין?
תשובה
מסופר במסכת ערכין (דף כ"ג.): משה בר עצרי, ערבא דכלתיה הוה (היה ערב לכלתו על כתובת בנו), ורב הונא בריה (בנו של משה) צורבא מרבנן הוה (תלמיד חכם היה), ודחיקא ליה מילתא (ודחוק במעות היה, דהיינו עני מרוד). אמר אביי: ליכא דנסבי עצה (אין מי שישיא עצה) לרב הונא, דליגרש לדביתהו (שיגרש את אשתו), ותיתבע (האשה) כתובתה מאבוה (מאבי בעלה שערב לה), ולהדרה מיהדרי (ויחזיר לאחר מכן רב הונא את אשתו)?... לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה (התברר כי רב הונא היה כהן, ואי אפשר לו להחזיר את אשתו משיגרשנה). אמר אביי: בתר עניא אזלא עניותא (אחר העני רודפת העניות)... וע"ש בהמשך הסוגיה[1].
לאור הדברים, נוכל לומר אף בנידון דנן שמעשי אותו בן הועילו, ומכיון שגירש את אשתו כדין, זכה בחלקו בירושה, על אף שכוונתו היתה להחזירה מיד לאחר מכן.
ברם, כאשר הצענו את הדברים בפני מו"ר שליט"א, אמר כי יש לחלק: במקרה בו עוסקת הגמרא, אילו אכן היה רב הונא מגרש את אשתו, תהיה כוונתו כל שתהיה, יכולה כעת הגרושה לגבות את כתובתה, ומה שמחזירה לאחר מכן אינו נוגע כלל לחובת תשלום הכתובה של הנישואין הקודמים, אלא אלו נישואין חדשים[2]. אולם בנידון דנן, הלא כל כוונת האב היתה ליתן את הירושה לבנו בתנאי שיסלק את אשתו מביתו (על ידי גט) לנצח נצחים, הקפידא לא היתה על נישואין אלו בדוקא אלא על כל נישואין עם אשה זו, ומשלא מגרשה הבן לגמרי, הרי שאינו זוכה בחלקו הגדול בירושה!
לסיכום: ה'קנוניה' שעשה אותו בן לא הועילה לו, ולא יוכל לירש כאחד מאחיו (שני מיליון דולר) עד שיגרש את אשתו מביתו לצמיתות.
[1] ויש לציין עוד לנידון המובא בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רנ"ד), אודות ראובן שקיבל על עצמו לזון את בת אשתו, וכך כתב לה קודם הנישואין: 'וקיבל עליו החתן לזון את בתה על שולחנו עד שתינשא הבת, כל עוד שהוא נשוי עם אמה'. ועתה בא לבית דין עם אשתו לבטל תנאי זה, ואמרו לו בית דין, שאין האֵם יכולה להפקיע זכות הבת, ומפני זה רוצה לגרש את אשתו ולהחזירה סתם, כדי לבטל תנאי זה. ונשאל הרדב"ז האם יועילו גירושין כאלו לבטל את התנאי?
והשיב הרדב"ז: אף על פי שבאים בני הזוג לעשות קנוניה, הגרושין הפקיעו את התנאי. וטעם הדבר, שכיון שתלו המזונות בכל זמן שהאֵם נשואה עמו, אם כן לא רצה האיש להתחייב במה שלא היה חייב אלא על תנאי זה, שאם יגרשנה ויחזירנה שיפטר מזה החיוב. ואם תאמר, אם כן מה יועיל התנאי, שהרי כל זמן שלא ירצה לזון אותה יגרש את אמה ויחזירנה ונמצא מתבטל התנאי? לא קשיא, שאין כל הנשים אכזריות כמו אשה זו, שהיא רוצה להפקיע זכות בתה, אלא בשאר נשים מפחד הבעל לגרש את אשתו, מחשש שמא לא תרצה לחזור לו אלא על התנאי הראשון שיזון את בתה, ואין אדם מגרש את אשתו על הספק. אבל אין הכי נמי, שאם יזדמן מקרה כנדון דידן שעושין קנוניא, לא מפני זה ישתנה הדין.
[2] וכן בנידון הרדב"ז הנ"ל, הרי התנאי שבין הבעל לאשתו התייחס רק לנישואין הנוכחים, ומשיגרשנה בטל התנאי, וכשחוזר ונושא אותה אלו נישואין חדשים ועליהם לא התחייב כלל, ונמצא כי אין כל דופי בקנוניה זו.
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.