סיפור לשבת: יישר-כח על מעשה משובה

יהודי קדוש ומיוחד היה הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא. ענו שבענווים שכבוד מעולם לא היה בין רשימת שיקוליו כאשר לנגד עיניו עמדה טובתו של יהודי, ואפילו יהא זה הקטן שבקטנים.

כל ימיו סיפר רבי יוחנן מטאלנא את הסיפור הבא בנר ראשון של חנוכה:

"הרבי הקדוש, רבי חיים מאטיניא, בנו של הרבי הקדוש רבי ברוך הגר מוויז'ניץ, דיבר כל ימיו על קושיה שמציקה לו: יהודי מתכונן במשך כל ימי חייו ואוגר צידה רוחנית לנשמתו, העולם הזה הוא זמני וחולף, ואילו עולם הנשמות הוא נצחי ותמידי.

הדלקת חנוכייה (אילוסטרציה: shuterstock)

יוצא אם כן, שרגע המעבר בין העולם הזה לעולם הבא, רגע פטירתו של היהודי, הינו רגע שמתכוננים אליו כל החיים.

בכל חג ומועד אנו מברכים ברכת "שהחיינו" על התחדשות הזמן והמצוות שהגיעו עם המועד. אמנם ברגע פטירתו של האדם מן העולם קשה להגדיר את המצב כ"תחייה", בעת שיהודי "נפטר" מן העולם. אולם על זמן כה נשגב היה מן הראוי לברך ברכת "שהחיינו", שכן חיכינו לכך משך כל החיים. כך הקשה הרבי מאטיניא.

קושיה זו נותרה ללא מענה עד לליל הדלקת נר חנוכה הראשון באחת השנים. סיים הרבי מאטיניא להדליק את נרות החנוכה עם ברכת "שהחיינו", ונסתלק במפתיע לבית-עולמו...

או אז הבינו מקורביו שברוח קדשו צפה את העתיד ורמז להם על כך והם לא השכילו להבין זאת". עד כאן סיפר הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא מדי שנה בנר א של חנוכה.

מיד לאחר הדלקת נר חנוכה בלילה הראשון בשנת תשנ"ט נסתלק גם רבי יוחנן מטאלנא לחיי עולם הבא, כאשר הוא זוכה לברך ברכת "שהחיינו" על הדלקת נרות החנוכה, ובכך הבינו חסידיו את פשרו של הסיפור שנהג לספר בכל שנה.

* * *

פתחנו את הסיפור בתיאור ענוותנותו של רבי יוחנן, שראה עצמו שפל וקטן מכל בני האדם בסביבתו, למרות היותו ענק בתורה וגדול במעשים טובים.

סיפור מיוחד הממחיש נקודה זו, אירע באחת השנים:

בית מדרשו של הצדיק מטאלנא המה אדם. המוני חסידיו ביקשו לחזות בהדלקת נרות החנוכה של הרבי הנערץ. מעמד רווי הוד ורטט של קדושה שממנו שאבו חיזוק ביראת שמים וברוחניות.

הרבי עמד בעיניים עצומות ליד מנורת החנוכה, טרם ההדלקה. שרעפיו שקועים אי-שם בעולמות עליונים, והוא עסוק בתיקונים טמירים שאין לנו שמץ מושג בהם. סוף סוף בירך הרבי את ברכות ההדלקה והעלה את האש בנרות. כעת אמרו הקהל יחד עם הצדיק את מזמורי התהלים הנאמרים בקהילות ישראל לאחר הדלקת נרות החנוכה.

האווירה המיוחדת הופרה באחת לקול חבטה עזה.

ילד שובב שלא נזהר עבר במרוצה ליד הרבי וחנוכייתו, והפך את החנוכיה על בזיכי הזכוכית שהתנפצו והשמן שניגר לכל עבר...

אם ציפינו שהרבי יכעס על כך שהילד "הרס לו את המצוה", הרי שטעינו.

בחיבה חייך הרבי לילד הנבוך והמבוהל ואמר לו לא פחות ולא יותר: "יישר כח!"

הצדיק אף הסביר לילד בשל מה הוא מודה לו על מעשה המשובה: "בהלכה נפסק שאדם שהדליק נרות חנוכה, ומסיבה כלשהי שאינה תלויה באשמתו כבו הנרות, אינו זקוק להדליקם שוב. 'כבתה, אין זקוק לה'. עד עתה לא זכיתי לקיים הלכה זו בפועל, ורק בזכותך התאפשר לי הדבר".