נשמת האדם זקוקה למרחב יחד עם ההגנה, בדיוק כמו נר

נשמת האדם הרי היא כדוגמת הנר.

בנר, יתכנו שני גורמים לכיבוי: האחד, אם יניחוהו במקום פרוץ שנושבות בו רוחות חזקות. והשני, אם יניחוהו במקום סגור לגמרי – אטום הרמטית. נמצא, שבכדי לשמר את הנר שלא יכבה זקוקים לשני תנאים: א. להניחו בתוך מסגרת, כדי למנוע חדירה של רוחות חזקות. ב. להניח פתח פתוח למסגרת, כדי לאפשר כניסת חמצן.

כך נשמת הילד. מחד גיסא, יש לשמור עליה מהרוחות הזרות המנשבות בחוץ. ומאידך גיסא, יש להניח לה פתח לאוורור ואין לאטום אותה לגמרי. היינו, מחד גיסא יש לשמור עליו, ואין לאפשר לו ללכת לכל מקום שלבו חפץ. ויש לפקוח עין על כל מעשיו. אך מאידך גיסא, אין לסגור אותו לגמרי, אלא יש לאפשר לו להתחבר עם חברים, ואף לשחק ולטייל כפי הנצרך לו.

מעשה בילד שלמרות שאביו חינך אותו על ברכי התורה, ודקדק עמו קלה כבחמורה, לכשהגדיל פרש מעולם התורה. האב לא הבין, מדוע הדבר קרה דווקא לו, וכי בדבר שכל-כך השתדל, בו יכשל? התשובה היתה: היא הנותנת, הקפדת יתר אין בה לחנך את הילד, אלא להיפך, גורמת לו לפריקת עול. הקפדת יתר אינה חינוך אלא חניקה.

מעשה בבחור ישיבה צעיר שהיה יושב ולומד בהתמדה גדולה, וגם בבין הזמנים (בחופשה). וכשחבריו שיחקו להנאתם, הוא היה ספון על תלמודו בבית המדרש ולא מש ממקומו. כולם שיבחוהו על התמדתו הגדולה. אמנם כלפי חוץ היה נראה שהוא דבק בלימוד תורה ואין רצונו להתבטל אפילו רגע אחד מלימודו, אך בעין בוחנת היה ניתן לראות שאין הוא מונח בלימוד כלל, ועסק התורה ממנו והלאה.

מתוך רצון טוב לעזור לו התקיימה שיחה עמו. הוא שמח מאוד שמתעניינים בו, ומצא לנכון לגלות את מצפוני לבו ואמר: אמנם אני יושב בבית-המדרש, אך ראשי מונח במקום אחר לגמרי. כאשר נשאל: מדוע אינו לוקח פסק זמן להתאוורר? השיב: הורי אינם מרשים לי לשחק ולהתעסק בשום דבר חוץ מלשבת וללמוד. באותה שיחה הוא סיפר שיש לו מחשבות שונות מהוריו לגבי עתידו לכשיגדל.

הוריו נהגו בדרך זו, בחשבם שבכך הוא יצמח ויגדל בתורה ויראת שמים, אך לא נתנו את דעתם שנשמת הילד הרי היא כדוגמת הנר המאיר. בכדי שיגדל ויצמח בצורה טובה הוא זקוק לחמצן, ובלעדי זה, לא די שלא יאיר כראוי, אלא אף עלול לכבות חלילה.