עדיף להיות עני בבני ברק ולא עשיר בתל אביב

השבוע פרסמה הלמ"ס את נתוני ההכנסה וההוצאה לנפש. תל אביב, כמה צפוי, מככבת במקום הראשון - עם הכנסה של 7,273 ₪ לנפש. אחרונה מבין הערים הגדולות היא, צפוי עוד יותר, השכנה הוותיקה בני ברק. שם משתכר תושב ממוצע כשליש משכנו התל אביבי: 2,524 ₪ בלבד.

הנתון המפתיע הוא השפעת גובה ההכנסה על שיעור הפשיעה בערים הללו. או נכון יותר: חוסר ההשפעה. תל אביב העשירה מככבת גם במדד הלא מכובד הזה במקום גבוה למדי, 24.5 אחוזי פשיעה מתוך כלל התושבים. בבני ברק, לעומת זאת, שיעור הפשיעה מסתכם ב-4.6 אחוזים בלבד.

עדיף להיות עני בבני ברק (אילוסטרציה: פלאש 90)

את ההסבר לתופעה הזו העניק ריצ'ארד ווילקינסון, מאוניברסיטת נוטינגהם בספרו "עקרון הפלס" (The Spirit Level) שראה אור בשנת 2009 . בספר בדקו ווילקינסון וקייט פיקט, מהו המניע שגורם לבעיות שונות בחברה. החל מרצח, נשירת תלמידים ממערכת החינוך, מחלות נפש, התמכרות לסמים ואלכוהול, ועד תחלואה גבוהה. בסופו של המחקר הם הגיעו למסקנה שלכל התופעות הללו קיימת סיבה אחת: חוסר שוויון. לכן בארה"ב ואיטליה, בהן קיים חוסר שוויון קיצוני, הבעיות הללו שכיחות הרבה יותר מאשר ביפן ושוודיה השוויוניות. הכנסה נמוכה, אם תהיתם, ממש לא מהווה גורם לבעיות חברתיות.

אנחנו במקום לא טוב. ישראל מדורגת במדד חוסר השוויון מיד אחרי ארה"ב והונג קונג. אצלנו משתכר בן העשירון העליון בחודש אחד, יותר ממה שבן העשירון התחתון רואה בשנה שלמה.

לאי השוויון הכלכלי יש תכונה מאוד שוויונית. כולם סובלים ממנו. קראתם נכון, כולם. גם העשירים. עשירים במקום לא שוויוני, חשופים יותר למחלות מאשר במקומות שוויוניים.

אולם זו תהיה טעות לחשוב שהאחריות על חוסר השוויון מוטלת רק על העשירים או הממשלה. גם לאזרח הקטן ובן מעמד הביניים, יש יכולת להשפיע, הרבה יותר מאשר לצאת לרוטשילד ולמחות. במקום לקטר על שר האוצר שלנו, מן הראוי שנאמץ מודלים חברתיים דוגמת "חלוקת מטרנה לתינוקות". מיזם חברתי בו אזרחים כמוני וכמוך לוקחים אחריות ותורמים מטרנה למען תינוקות מהשכבות החלשות בתוך הקהילה. זו דוגמא מצוינת למיזם חברתי חשוב התורם למזעור הפערים בין עניים לעשירים. וממילא הוא תורם גם להנמכת הפשיעה וצמצום בעיות חברתיות. המודל, צריך לומר, פועל בערים רבות. לא רק בבני ברק. אולם מן הראוי שהוא יאומץ ויהפוך לסטנדרט חברתי וסולידרי. קצבאות הביטוח הלאומי מזמן אינן מהוות משענת לבני השכבות החלשות, ואפילו לא למשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. אז במקום להתבכיין על המדיניות הגרועה של הממשלה, כדאי שניקח אחריות על עצמינו. זו חובתנו כלפי השכבות החלשות - אך לא פחות מכך זו חובתנו כלפי עצמינו. 

הכותב שותף בפרויקט דוסים