הנאה גשמית גורמת לשמחה?

מדוע הנאות גשמיות אינן יכולות להביא לנו את השמחה? מפני שהנפש, חלק א-לוה ממעל, משתוקקת למזון מסוג אחר מזה שמשביע ומספק את הגוף. "וגם הנפש לא תִמלא" (קהלת ו ז), אמר שלמה המלך, כי הנפש צמאה ורעבה למשהו רוחני ועמוק.

בל נשכח כי גופנו הוא אך נרתיק לנשמתנו, כלי המחזיק את צלם האלוקים, כמו שכתוב "מאן דנפח מדיליה נפח" (ספר הקנה). כאשר אדם מנפח בלון, נשימותיו ונשיפותיו הן המחזיקות את הבלון. בדומה לכך הכניס הקדוש ברוך הוא חלק ממנו לתוך גופנו. זוהי נשמתנו, שנחצבה מתחת כיסא הכבוד. לכן נוכל לשאוב את שמחתנו רק ממקור אחד – מנשמתנו, המחוברת אל בורא עולם, ממילוי תפקידנו הרוחני בעולם.

מאחר שאנחנו חיים בעולם הזה, הגשמי, האדם מפרש את רעב נשמתו כפי שהוא מפרש את רעב גופו, ועל כן הוא מנסה להשקיט אותו בתאוות העולם הזה, בכסף, בביגוד, ברהיטים וכדומה, אך שוב ושוב הוא מגלה כי אלו משמחים אותו פרק זמן קצר ביותר והוא לעולם אינו שבע מהם, כי לא לכך משתוקקת נשמתו ברעבונה. מזונה של הנשמה הוא אך ורק מזון רוחני.

מעשה בבת מלך שגורשה מן הארמון שבו גדלה. בצער רב נדדה ממקום למקום, עד שהגיעה לכפר נידח ושם נישאה לאחד הכפריים. היה הכפרי איש טוב ומסור אך נבער וחסר תרבות. התגעגעה בת המלך מאוד לחיי המלכות שבארמון ותמיד התהלכה עצובה ומרירה.

בראות הכפרי את אשתו עצובה ניסה לשמחה בדרכים שונות, כמיטב השגתו: הוא הביא לה תרנגול בר שהצליח לצוד, קנה לה מחרוזת עשויה חרוזי זכוכית ואף צעיף צמר גס וצבעוני, אך כל מאמציו עלו בתוהו, שהרי מי שהתרגלה למעדני מטבח המלך, כיצד תשבע מתרנגול בר?! מי שענדה תכשיטי זהב ויהלומים, כיצד תיהנה ממחרוזת זכוכית?! ומי שלבושה היה משי וארגמן, מה ערך בעיניה לצעיף צמר גס?!

נפשנו שואפת למעדנים – לעושר רוחני, ועל כן כל הנאות העולם הזה לא יוכלו לספקה. את תחושת החסר של נשמתנו טבע בנו הבורא כדי שנשאף להתקדם ולעלות במעלות התורה והמצוות, אך כאשר איננו מפרשים נכונה את השאיפה הזאת, ומנסים לספקה בדברים גשמיים, אין לנו סיכוי להשביעה, כמו שכתוב "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט).מדוע הנאות גשמיות אינן יכולות להביא לנו את השמחה? מפני שהנפש, חלק א-לוה ממעל, משתוקקת למזון מסוג אחר מזה שמשביע ומספק את הגוף. "וגם הנפש לא תִמלא" (קהלת ו ז), אמר שלמה המלך, כי הנפש צמאה ורעבה למשהו רוחני ועמוק.

בל נשכח כי גופנו הוא אך נרתיק לנשמתנו, כלי המחזיק את צלם האלוקים, כמו שכתוב "מאן דנפח מדיליה נפח" (ספר הקנה). כאשר אדם מנפח בלון, נשימותיו ונשיפותיו הן המחזיקות את הבלון. בדומה לכך הכניס הקדוש ברוך הוא חלק ממנו לתוך גופנו. זוהי נשמתנו, שנחצבה מתחת כיסא הכבוד. לכן נוכל לשאוב את שמחתנו רק ממקור אחד – מנשמתנו, המחוברת אל בורא עולם, ממילוי תפקידנו הרוחני בעולם.

מאחר שאנחנו חיים בעולם הזה, הגשמי, האדם מפרש את רעב נשמתו כפי שהוא מפרש את רעב גופו, ועל כן הוא מנסה להשקיט אותו בתאוות העולם הזה, בכסף, בביגוד, ברהיטים וכדומה, אך שוב ושוב הוא מגלה כי אלו משמחים אותו פרק זמן קצר ביותר והוא לעולם אינו שבע מהם, כי לא לכך משתוקקת נשמתו ברעבונה. מזונה של הנשמה הוא אך ורק מזון רוחני.

מעשה בבת מלך שגורשה מן הארמון שבו גדלה. בצער רב נדדה ממקום למקום, עד שהגיעה לכפר נידח ושם נישאה לאחד הכפריים. היה הכפרי איש טוב ומסור אך נבער וחסר תרבות. התגעגעה בת המלך מאוד לחיי המלכות שבארמון ותמיד התהלכה עצובה ומרירה.

בראות הכפרי את אשתו עצובה ניסה לשמחה בדרכים שונות, כמיטב השגתו: הוא הביא לה תרנגול בר שהצליח לצוד, קנה לה מחרוזת עשויה חרוזי זכוכית ואף צעיף צמר גס וצבעוני, אך כל מאמציו עלו בתוהו, שהרי מי שהתרגלה למעדני מטבח המלך, כיצד תשבע מתרנגול בר?! מי שענדה תכשיטי זהב ויהלומים, כיצד תיהנה ממחרוזת זכוכית?! ומי שלבושה היה משי וארגמן, מה ערך בעיניה לצעיף צמר גס?!

נפשנו שואפת למעדנים – לעושר רוחני, ועל כן כל הנאות העולם הזה לא יוכלו לספקה. את תחושת החסר של נשמתנו טבע בנו הבורא כדי שנשאף להתקדם ולעלות במעלות התורה והמצוות, אך כאשר איננו מפרשים נכונה את השאיפה הזאת, ומנסים לספקה בדברים גשמיים, אין לנו סיכוי להשביעה, כמו שכתוב "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט).

לרכישת ספרי הרבנית אסתר טולידאנו בהידברות שופס, הקליקו כאן.