תשעה באב
חשבון נפש מתמשך
איזו תובנה ואיזה מסר לוקחים אנו מהימים הגדולים האלה - אל תוך השגרה? האם זה עוד יום זיכרון שחולף או יום בעל משמעות ומסר לכל השנה?
- הרב מיכאל מלכיאלי
- ז' אב התשע"ד
מהותו של חשבון הנפש מתרכז לאחר מאורע חשוב או אירוע מטלטל שעובר על האדם או על האומה. במקום לעבור לסדר היום, ולצרוב את אותו אירוע במעמקי הזיכרון המטרה היא לשאוב תובנות מעשיות לכלל ולפרט.
כשקיימת ידיעה שאין מקרה בעולם, אלא הכל מכוון ומודרך על ידי כח עליון, קל יותר להבין את הצורך של לקיחת מסרים להמשך החיים; קל יותר ומתבקש יותר להבין שאין לתת לארוע או איזה התרחשות לחלוף על פנינו מבלי להפנים איזה לקח או מסר להמשך שגרת חיינו.
כשאדם נושא אשה, דורשת התורה ממנו "נקי יהיה לביתו במשך שנה". שנה שלמה האדם טרוד בבניית ביתו, זו אשתו, עד שאין הוא יכול להיות טרוד בדברים חדשים - מעין "ירח דבש" להתבוננות ולהתחדשות, ולהבדיל אף באבל של אדם לאחר פטירת קרוביו. הוא מחוייב לעזוב את שגרת יומו, מקום עבודתו ומשפחתו, ולשבת על הארץ שבוע ימים. אפילו ללמוד תורה אסור לו. הוא מחויב לשבת עם עצמו ולא לתת למאורע שעבר עליו בפטירת קרוביו לחלוף בלי לשאוב תובנות להמשך שיגרת יומו.
סיפור מפורסם מספר על ערב אחד בו ביקש נפוליאון, נשיאה של צרפת לשוטט ברחובות פריז מחופש לאדם פשוט, וכך ביקש ללמוד מקרוב על שיגרת חייהם של אזרחיו, לשמוע ביקורת על הנהגותיו ולקבל אינדקציה אמיתית לנעשה בארצו. כך, מחופש לאזרח פשוט נכנס נפוליאון לרובע היהודי. הוא הופתע כשלא ראה ברחוב איש, ממש רחובות שוממים, עד שפגש ילדה הולכת לבדה. שאל אותה נפוליאון איפה כל האנשים. ענתה לו הילדה "כולם מתפללים בבית הכנסת".
בצעדים שקטים נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ומחזה לא שיגרתי התגלה לפניו: עשרות אנשים יושבים על הריצפה, זקנים, נערים וטף, יושבים ובוכים - דמעות כמים נשפכות על פניהם. אין איש שם לב לכניסתו לבית הכנסת. חושך מוחלט בבית הכנסת, למעט נרות בודדים שמרצדים בפינות בית הכנסת, וכך עומד לו נפוליאון במשך זמן מה עד לסיום התפילה.
עומד ומשתומם על מה ולמה אבלים אזרחיו, שלא חסרה להם הפרנסה ולא אוכל, וכי פרצה מגפה בעירו שאין הוא מודע לה? או שסכנת מלחמה מרחפת ואין הוא מודע לה?
מתוך סקרנות גדולה פנה לזקן שבחבורה, ובפינה צדדית הזדהה בפניו. אח"כ שאלו: איזו צרה משותפת יש לכם? בוודאי אני יכול לסייע לכם! ענה לו אותו קשיש: "היום ט' באב הוא!". למראה פניו הלא מבינות של נפוליאון, הוסיף אותו זקן: "היום לפני כאלפיים שנה נחרבו לנו שני בתי מקדש, ראשון, ולאחר כמה שנים אף מקדש שני, וכך מדי שנה בשנה דור אחרי דור אבלים, ומבכים אנו על אובדנו של משוש ליבנו".
משתומם ואחוז התפעלות אמר נפוליאיון לאותו קשיש: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשהביותר".
סיימנו עכשיו תקופה בת שלוש שבועות שהחלה בזמן שפרצו חייליו של נבוכדנצר בפיקודו של נבוזארדאן את חומות ירושלים בי"ז תמוז עד ליום ט' באב - יום בו נשרף מקדשנו ונחרב היכלנו. השאלה היא: איזו תובנה ואיזה מסר לוקחים אנו איתנו מהימים הגדולים האלה לתוך השיגרה? האם זה עוד יום זיכרון שחולף או יום בעל משמעות ומסר לכל השנה?!
במדרש (איכה רבתי פיתחתא כ"ב), קבע רבי יהושע מכפר סכנין כי הסיבה העיקרית לחורבן היא ההשחתה המוסרית בין אדם לחבירו, ככתוב: "הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ" (ישעיה ה'). וביאר שם רבי יוחנן, שאין הכוונה שהעשירים גזלו את אדמת העניים ביד חזקה ללא תמורה, אלא הכל היה על פי הדין והחוק, כי העשיר הראה את עצמו בפני העני כנדיב הבא להלוות לעני כסף בשעת דוחקו, אך עשה הכל כדי שנחלתו של העני תהפוך לרשותו, שהרי זה מגיע לו, "בשעבוד חובו". ועונשם היה, שלא רק שנעזבו מנחלת העני שגזלו "כחוק", אלא אף מביתם כאמור (שם): "בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב".
הדברים אף נשזרים עם דברי הגמרא במסכת שבת (קי"ט, ע"ב): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". וביארה הגמרא שכוונת הדברים שלא נמצאו אנשים בירושלים ישרים ונאמנים בין אדם לחבירו, בענייני משא ונתן, בוודאי שאנשים לא גזלו וגנבו, ולא הייתה שום סיבה מוצדקת לכלוא את האנשים בבתי כלא. הגמרא מוסיפה, ש"חרבה ירושלים משום שהעמידו דיניהם על דין תורה", כלומר את אורח חייהם הם העמידו על הדינים הפשוטים ללא כל מאמץ לעשות מעבר לזה, ללא כל מאמץ לחשוב איך היינו חפצים שחברינו התנהג איתנו. כמה שהדברים נכונים גם לימינו אנו.
כמה נכון הוא שאם נתבונן כל אחד על שיגרת יומו, נמצא כמה פעמים עוצמים אנו עיניים מחשש להתחייב לעזור לזולת בצרה, כמה בודקים אנו את צעדינו סביב הציר האם זה מה שהתורה מחייבת אותנו או לא, ומאידך כשאנו מצפים לעזרה מהאחר אנו מחכים אף ליוזמה מצידו, תמיד אנו מצפים לזה שילכו איתנו לפנים משורת הדין. זו הסיבה שנחרב בית המקדש!
איבדנו את ה"עם סגולה" שבנו, בעיני עצמנו ואף בעיני אומות העולם, רק בגלל שלא חשבנו מעבר למה שאנו מחויבים. החלטנו להיות אזרחים שומרי חוק, אבל ללא טיפת התנדבות ויוזמה מעבר למה שהחוק מחייב אותנו.
כך נבנה מחדש את המקדש: לו רק נשכיל להיות יוזמתיים יותר בעזרה איש לרעהו, לו רק נחוש את האחר בשעת צרה בדיוק כמו שאנו מצפים שיחושו ויתחשבו בנו - אזי כל מעשה הוא אבן נוסף בבניית בית המקדש.
אסיים באחד משירי הילדים שילדי שיח' שרים לעצמם מדי פעם: "כל מצווה היא אבן בבית המקדש – אני מתכוון לבנותו מחדש. מצווה למצווה מתחברת – כך נבנה מקדש לתפארת. כל מעשה טוב שלי יביא – את אליהו הנביא".
אמן.