אֵיךְ הוֹפֵךְ מִיץ הָעֲנָבִים לְיַיִן?

כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֶת הַיַּיִן סוֹחֲטִים מֵעֲנָבִים, אוּלָם אִם אֲכַלְתֶּם עֲנָבִים לָאַחֲרוֹנָה וַדַּאי שַׂמְתֶּם לֵב לְכָךְ שֶׁטַּעֲמוֹ שֶׁל עֲסִיס הָעֲנָבִים כְּלָל אֵינוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן!

אוּלַי אַתֶּם יוֹדְעִים גַּם כִּי לְאַחַר שֶׁפּוֹעֲלֵי הַיֶּקֶב הִפְרִידוּ אֶת הָעֲנָבִים מִן הַגִּבְעוֹלִים וְרִסְּקוּ אוֹתָם, עֲלֵיהֶם לֶאֱסֹף אֶת הַמִּיץ לְבַקְבּוּקִים אוֹ חָבִיּוֹת וּלְהַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת עַד שֶׁהַמִּיץ שֶׁבֶּחָבִיּוֹת יַהֲפֹךְ לְיַיִן.

זֶהוּ הַשָּׁלָב בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַפֶּלֶא – תּוֹךְ כְּדֵי הַמְתָּנָה בֶּחָבִית יַהֲפֹךְ הַסֻּכָּר שֶׁבָּעֲנָבִים לְאַלְכּוֹהוֹל.

וְכֵיצַד מִתְרַחֵשׁ הַדָּבָר הַזֶּה?

מְעַנְיֵן לִלְמֹד כִּי הַסֻּכָּר מִתְפָּרֵק לְמוֹלֶקוּלוֹת שֶׁל אַלְכּוֹהוֹל וּפַחְמָן דּוּ חַמְצָנִי (CO2), עַל יְדֵי עוֹבְדִים קְטַנִּים וְחָרוּצִים, הֲלֹא הֵם הַשְּׁמָרִים. כֵּן, שְׁמָרִים, כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁמַּתְפִּיחִים אֶת בְּצֵק הַחַלּוֹת שֶׁמְּכִינָה אִמָּא.

הַשְּׁמָרִים הִנָּם יְצוּרִים חַד-תָּאִיִּים שֶׁאוֹהֲבִים מְאוֹד לֶאֱכֹל סֻכָּר. כְּשֶׁיֵּשׁ בַּסְּבִיבָה חַמְצָן (כְּמוֹ בַּהֲכָנַת לֶחֶם) הֵם מְפָרְקִים אֶת הַסֻּכָּר לְמַיִם וְדוּ-תַּחְמֹצֶת הַפַּחְמָן. כְּשֶׁאֵין לָהֶם חַמְצָן (וְזֶהוּ הַמַּצָּב בְּתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת הַסְּגוּרוֹת הַמְּכִילוֹת אֶת מִיץ הָעֲנָבִים) הֵם מְיַצְּרִים בְּנוֹסָף לְדוּ תַּחְמֹצֶת הַפַּחְמָן – גַּם אַלְכּוֹהוֹל, וְהַמַּשְׁקֶה שֶׁבֶּחָבִית הוֹפֵךְ מִמִּיץ עֲנָבִים לְיַיִן שֶׁל מַמָּשׁ.