ענייני דיומא - לעוט על המצוות

פירורים. זה כל מה שנשאר לנו לאסוף כאן בדרכנו.

מה כבר מבקשים מאיתנו, בדורנו? וכי אנחנו יכולים לצום מערב שבת עד ערב שבת או להסתגף בדרכים מדרכים שונות, כפי שעשו תנאים, אמוראים וצדיקים אמיתיים שחיו בדורות לפנינו?

מתי כבר נבין שרוחניות זה המזון היחידי, ממנו יכולה נפשנו הרעבה לשבוע? מתי כבר נפסיק להגביה עוף, לחפש בארצות הניכר הגשמיות, את מזון המלכים שקיבתנו – קיבת ציפורים קטנה, כלל אינה יכולה לעכל?

מוטת הכנף שלנו ענקית – נוכל ודאי לנסוק אל על, ולעוף איתה לאן שרק נרצה.

עיננו קטנות וממוקדות – נוכל ודאי להתעלם ממה שאיננו רוצים לראות.

רגלינו קלות ודקיקות – נוכל ודאי למצוא מקום משלנו בעולם. לנחות בו ולנוח.

(צילום: לירז אשרוב)

והכי חשוב, אנחנו תמיד בתוך להקה. תמיד ביחד, תמיד שזורים זה בזה, כנף בתוך כנף, מקור בתוך מקור. אז ממה בכלל אנחנו מפחדים?

אין זמן, צריך לעוט על הפירורים. לחטוף את מה שנשאר לנו ברוחניות, כדי לשבוע. ממש כמו הציפורים שבתמונה – כל ציפור עם הפירור שלה -  עם התפקיד שלה, עם היעוד שלה, עם העבודה שלה, עם היכולת שלה – ואין ציפור המתקנאת בחברתה ומנסה לגנוב מפיה את הפרור השייך לה, בין אם קטן הוא או גדול.

הלכה שבועית: איסור קבלת רכילות

אסור לקבל רכילות, גם אם היא סופרה לפני מספר אנשים. רק מותר לחשוש ולבדוק, במקרה שזה יביא לו תועלת ויידע איך להישמר מרכילות זו בעתיד".

(ההלכה מוקדשת לזיווגה של עינב מזל בת חנה)