סידור התפילה הראשון שלי

אני זוכרת אותו היטב, את סידור התפילה הראשון שלי. הוא היה עטוף במדבקת טפט כחולה ועליו בטוש ארטליין כסוף, ציירו סידור תפילה פתוח. ברור שעטיפת הסידור שלי אינה דומה לעטיפות המשוכללות שיש היום, אבל אני זוכרת את הרגע בו קיבלתי את סידורי, כמו היה זה אך אתמול.

זה היה ביום שלישי בשבוע. ישבנו שם אבא ואמא, סבא וסבתא וצפינו בילד חמוד, עומד על במה ומקבל את סידורו הראשון ממנהל תלמוד התורה. זה היה הבן הבכור שלי.

לאחר שיר פתיחה מרגש, מלא בזיופים של הילדים המתוקים, עלה המנהל לבמה ובמילותיו הקצרות כך אמר: "מדי שנה בשנה, במשך 20 שנותיי בתלמודי תורה, אני מעניק לילדים את הסידור הראשון. ובכל פעם מחדש, אוחזת בי אותה התרגשות. כשאפסיק להתרגש, ארד מהבמה הזו".

צמרמורת חלפה לה במורד הגב ודברי המנהל חלחלו לתוכי. כמה היינו רוצים להצליח להתרגש בכל פעם כשפותחים סידור, בדיוק כמו בפעם הראשונה. יש לי עוד על מה לבקש ולהתפלל, חשבתי לעצמי בעוד אני מושיטה ידיים לעבר הילדון שרץ אלי במהירות, פניו קרנו והוא חיבק את סידורו באומץ. הבטתי בו וראיתי אותה, את התמימות הזאת, האהבה, כל כך טהור ויפה.

מהמקום בו אני יושבת כעת על כיסאי, לא כילדה המקבלת בהתרגשות את סידורה הראשון, אלא כאם לילד באותו מעמד, אני רק יכולה לקוות ולהתפלל בדמעות חמות, שההתרגשות הזאת תלווה אותו לדברים טובים להמשך כל חייו.

מוקדש לכל האמהות שחבקו עם ילדיהן את הסידור הראשון.