מכבי לקחה אליפות, ולנו נשטף המוח

כבר בכניסה לרחוב הבנו שקרה משהו. מוזיקה רועשת בקעה מחלון אחד הבתים, אנשים התגודדו ברחובות כאילו הם בדרך לטיול שנתי, סניף 'עזרא' שקק חיים ורעש של דרבוקות, ורק אני הייתי אפופה בעשן דמיוני של חלומות פז. השעה הייתה קרובה לתשע ושלושים בערב. בדיוק חזרנו מאירוע משפחתי מצומצם. הדי הצחוק והשירה עוד הדהדו בראשי, וכל מה שהצלחתי לעשות, זה לדמיין את הרגע בו הילדים ישנו לאחר מקלחת זריזה. תחושת החג והצהלה ברחוב, הותירה אותי סקרנית במיוחד.

מבט מהיר בתוכנת המסרים 'וואטסאפ', גרם לי להבין איזו דרמה מיותרת חסכתי מעצמי בשעות האחרונות. קבוצה אחת, ועוד אחת, והשלישית והשביעית, כולן בהיסטריה על הניצחון של קבוצת מכבי אלקטרה תל אביב באליפות אירופה. ב- 12 השעות הבאות, לא היה עם מי לדבר. הרשתות החברתיות, תוכנות המסרים, המיילים, כולם נצבעו בכחול-צהוב, ובשאגות שמחה שנשמעו למרחקים. "יש! ניצחנו, אנחנו צהובים!" עלצו להם גברים בכל שכבות הגיל, כאילו היו ילד קטן שקיבל זה עתה חדר מלא במשחקים חדשים.

דפי האוהדים של ראש הממשלה, הנשיא, שרים וחברי כנסת, כולם השתתפו בחגיגות הניצחון של הקבוצה שהביאה להם גאווה לאומית, ניצחון באליפות אירופה. רק תזכירו לי שוב איזו קבוצה? מן הסתם קבוצה ישראלית מלח הארץ, כולם ילידים, או לפחות אזרחיה, כאלו המוכנים למות בעד ארצם, כך שגביע אירופה הוא רק קצה היכולות שלהם. מה, לא? טעות שלי. רפרוף קצר על שמות חברי סגל הקבוצה מבהיר, כי שבעה מתוך 14 (בדיוק חצי) הם בעלי אזרחויות זרות. הביאו שחקנים מחו"ל, רבים מהם אינם יודעים מילה בעברית, והפכו אותם לגאווה לאומית.
אני מביטה על התמונות, שומעת את הקולות, החגיגות מסרבות להיפסק. ואני חושבת לעצמי, ברצינות? זה מה שגורם להם לכל כך הרבה אושר ושמחה? 70% מהחוגגים, מן הסתם נגררים, או כאלו שהפכו בן לילה לאוהדי מכבי, כי אם יש חגיגה, מי רוצה להישאר מחוץ לעניינים? אני מנסה להבין ולא ממש מצליחה, מה יוצא מכל השמחה המוגזמת הזאת? מלבד הכבוד המדומה שהביא הניצחון הזה, יצא לכם משהו אמתי? לא נסחפתם קצת עם כל האהדה שלא רואה בעיניים ולא עוצרת באדום? (לא מאמינה שהעזתי להעלות את הצבע הזה על דל שפתיי) מביך אותי לראות אנשים חובשי כיפות, עטורי זקנים, מקפצים ומפזזים כאילו הם - וסליחה מראש על ההשוואה האיומה – קיבלו זה עתה את התורה, מבלי לקחת בחשבון את הפולחן שהם עורכים סביב הכלום הזה.