אודי דוידי: "לעצור את הריצה המטורפת"
כבר לא רועה צאן, כבר לא זמר מתחיל, כבר לא אחד שמתכנן יעדים. אודי דוידי משחרר אלבום חמישי ומספר בראיון פתוח: "המשימה הכי גדולה שלי היא לשבת בסלון, ליהנות מהפרטים הקטנים, ולהודות לה' על הכל"
- דודו כהן
- י"ג חשון התשע"ד
עבור אודי דוידי, החיים הם אוסף של חוויות. לפעמים משפט שהוא שומע מאדם מסוים בסיטואציה מסוימת מוליד אצלו מחשבות רבות, ובמקרים רבים אותן מחשבות מתורגמות לשירים. "לפני כמה שנים הייתי בניחום אבלים של משפחה שאיבדה בן, והאם אמרה משפט שנחקק בליבי. עברו שנתיים עד שהמשפט הפך לשיר שנכנס לאלבום החדש שלי. לא הכל טוב, אמרה האם האבלה, אבל הכל לטובה".
לפחות מבחינתו של דוידי, השנים האחרונות בקריירה שלו היו בהחלט לטובה. הוא היה האומן הדתי הראשון שכבש את כל מעוזי המדיה הלא-דתיים, הצליח להתברג לפלייליסט של גלגלצ, קיבל כתבות בעיתונים הגדולים במדינה, וכל זאת מבלי להתחנף ומבלי לשנות את הקו האמוני והמוזיקלי שלו. זה בהחלט עבד, ובשבוע שעבר הוא שחרר את אלבומו החמישי, "בן אהוב", מתוכו שוחררו מספר סינגלים ("בן אהוב", "כמו ציפור" ו"כיוון אחר" עם שלומי שבת) שהתמקמו בפסגת מצעדי ההשמעות על פי מדיה פורסט.
"בן אהוב הוקלט בתקופה שבה התחלתי בעבודה עצמית, כדי לעצור את הריצה המטורפת סביב העבודה", מספר דוידי על אלבומו החדש. "חלק מהשירים מבטאים בצורה מסוימת דילמות ומחשבות. בפעם הראשונה אני שר דואט עם אומן נוסף, שלומי שבת, שהצטרף אלי לשיר כיוון אחר. השיר מדבר על שני עולמות שמתחברים. כביכול רחוקים, אבל בעצם הם כל כך קרובים. אחד הדברים הנוספים שהשפיעו עלי במהלך העבודה על האלבום היה צילומים לסרט שנעשה לזכרו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. בסרט פגשתי אנשים שהיו קרובים מאד לרב. בהשפעת המפגשים כתבנו את השיר לפיד בוער. וכמובן, איך אפשר שלא - יש באלבום שיר אחד לשולחן שבת".
עם כל השמחה מסביב להצלחה, עד כמה המקצוע הזה מתאים לאדם דתי? היכן אתה נתקל בקשיים, בדילמות או אולי ביחס שונה?
"ראשית, קשה לי עם המונח מקצוע. אני מאמין שזה הרבה מעבר לפרנסה או קריירה. אמנות בכלל זה משהו שיש לך, בלי שבחרת אותו. בעצם, נבחרת אליו. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אם זה קשה או קל. מאז האלבום רוחות טובות התחלתי להכיר יותר את העולם הגדול. פתאום הבנתי שבהופעה צריך לדחוס כמה שיותר כיסאות, כדי לא להשאיר מקום מיותר לריקודים... מאוד פחדתי באחת ההופעות האחרונות, שבה היה הרבה קהל מעורב, דתיים וחילונים. פחדתי להתחיל שירים קצביים, מחשש שלא אצליח לעצור את השמחה הגדולה, שעלולה לפרוץ את גדרי הצניעות. בסוף החלטתי שאי אפשר בלי תחשוב טוב, ואז, תוך כדי הופעה פתאום הרגשתי את המשמעות של המשפט: תחשוב טוב - יהיה טוב, והחלטתי לבקש מהקהל שלא לרקוד מעורב. קיבלתי מחיאות כפיים מכולם, כאילו שרתי באותו רגע את הלהיט הכי גדול בהופעה".
דוידי מודה שהוא לא ממש יודע מהי ההשפעה האמיתית של המוסיקה על רוב המאזינים, כי רוב המקרים לא מגיעים לאוזניו. אבל בכל זאת, לפעמים מגיעים אליו מיילים מעניינים. "לפני מספר חודשים קיבלתי מייל מאוד מרגש מאמא לשמונה ילדים, שחזרה בתשובה עם בעלה לפני מספר שנים. היא סיפרה שמכל הבחינות היא מצאה את עצמה בעולם הדתי, חוץ מעולם המוזיקה שהיא מחוברת אליו מאד. במשך שנים היא המשיכה לשמוע מוזיקה לועזית, ולא מצאה תחליף שיספק את הצורך הזה, עד שנפגשה באלבומים שלי, שעזרו לה להיגמל מהמוזיקה שהורגלה לה במשך כל השנים. מקרה נוסף שריגש אותי היה הזמנה של מורה, שמלמדת בתיכון חילוני באחד הקיבוצים באזור המרכז. היא הזמינה אותי להופיע בפני התלמידים בערב סיום שנה. חששתי מההופעה הבלתי שגרתית. תוך כדי ההופעה מצאתי את עצמי מולם בדיאלוג מדהים על החיים. היה קשה להיפרד, ונוצר קשר מאד טוב. סוג של היכרות אמיתית שרק מוזיקה יכולה ליצור באמת, ואף להתרומם מעל לדעות הקדומות. ואולי זו היתה חלק מההשראה שעזרה לי לכתוב את שיר הדואט כיוון אחר: כשהגל ישטוף את כל הפחד, אז נישאר זכים ונקיים מכל דעה קדומה...".
התפרסמת כזמר שהוא גם רועה צאן. עד כמה אתה מעורב עדיין בענייני העדר?
"לצערי, כיום אני כמעט ולא מצליח להגיע לעבודה עם העדר. כיום יש עובדים במשק. אבל הפינה ששמורה לי במשק היא הלילות. בחזרה מהופעה, או מיום הקלטות באולפן, אין דבר יותר טוב ומרגיע מאשר להיכנס לדיר, לשקט של הבהמות, לשלווה שמסביב, ולראות טלאים שרק נולדו".
אחרי שכבר כבשת כמה וכמה פסגות, מהם היעדים הבאים שלך מבחינה מקצועית?
"אני חושב שהשנים האחרונות גרמו לי לרוץ ליעדים שלא תמיד תכננתי מראש. זה מזכיר לי את השנים הראשונות של המחלבה שהיתה לנו. אשתי ואני רצינו בסך הכל כמה עיזים, וליהנות מהפריחה מסביב. האינטנסיביות שנכנסה לעבודה גרמה לנו לא להצליח לראות את הפריחה, אביב אחרי אביב, עד שהחלטנו לסגור את המחלבה. כיום אני חושב שהמשימה הכי גדולה שלי, באופן אישי, היא לשבת בסלון, ליהנות מהפרטים הקטנים, ולהודות לריבונו של עולם על הכל"