תמר רינה ורחל קבעו להיפגש על שפת הים. יום נעים, שמים תכולים ושמש אביבית זרחה וליטפה. רוח נעימה נשבה, והפגישה החלה באנחה כבדה של רינה. "זה לא הולך לי, ניסיתי וניסיתי לסלוח אך אינסוף קולות עלו מן המעמקים ופשוט חסמו אצלי את הסליחה. היום יותר מתמיד אני מרגישה ומבינה שזה חוסם אותי. אני יודעת שאהיה שמחה יותר וזורמת יותר ברגע שאצליח ואשתחרר".
"על מי את כועסת כל כך?" שאלה תמר. "זה סיפור מהעבר הרחוק, אם לומר את האמת, הייתי בטוחה שכבר סלחתי, ואני כבר לא שם. אך התבוננות הסליחה הוכיחה לי שהכול עדיין שם בפנים. עמוק עמוק במחסן הנפשי שלי כבד ומעיק, ואולי זה מה שחוסם אותי בחיים. חשבתי שאולי ההתפרצויות שלי הם בכלל לא תגובות על ההווה אלא השלכות של פגיעות מהעבר. המנחה רמזה על כך בסדנא, אבל איך עושים זאת? ניסיתי לעשות זאת מספר פעמיים השבוע ולא הצלחתי".
גלי הים היו רגועים ומדהימים, בנועם וברכות הגיעו לחוף, ובשקט חזרו לתוכו ונעלמו. תמר התבוננה בגלים והייתה קשובה מאוד לרינה ולאחר הרהור קצר אמרה: "שכנעי את עצמך שכל הסליחה הזאת היא קודם כל למענך, זאת מתנה גדולה לעצמך. זה מה שעזר לי השבוע לסלוח בהתבוננות. הרגשתי השבוע את עוצמת כוח המחשבה וכוח ציורי הלב שלמדנו.
תשמעו, עוד באותו היום של הסדנא הגעתי הביתה ואחרי השכבת הילדים נשכבתי לי על הספה והתחלתי בהתבוננות הסליחה. רציתי מאוד לסלוח לאחת המורות מהצוות שממש הטריפה אותי בשבוע שעבר, והרגשתי כלפיה כעס עצום. החלטתי לנקות את עצמי למעני. אחרי ההרפיה והירידה אל העמק, פרשתי את המסך... אך למרבה הפלא עלתה דמות שלא פגשתי שנים. לא פחות ולא יותר, דודה רחוקה שביום חופתי הצליחה להכעיס ולפגוע. בתחילה לא ידעתי מה לעשות, האם להחליף את הדמות או להמשיך. זרמתי עם הדמיון, הסליחה הייתה קלה בלי שום התנגדות. אומנם נזכרתי באותה סצנה מיום החופה אך במהירות ובשמחה סלחתי, ושחררתי והגעתי למפל האור שאני כל כך אוהבת. וכשהייתי צריכה להעלות דמות שזקוקה לישועה ולשלוח אליה אור ולהתפלל בעבורה, לא תאמינו מי עלתה. אותה מורה שכעסתי עליה בשבוע שעבר, ולה רציתי בעצם לסלוח.
ופתאום הציפה אותי חמלה גדולה, נזכרתי בקשיים של אותה מורה שבעבר הייתה משתפת אותי בהם והבנתי שהתנהגותה נבעה מלחצים וקשיים, וההתנהגות שלה הייתה בעצם זעקה לעזרה. שלחתי אליה בהתבוננות אור בשמחה גדולה, התפללתי עבורה וראיתי את ישועתה בדמיוני. התחושה לאחר ההתבוננות הייתה מדהימה, אומנם לא לפי התוכנית, אך הרגשתי התרוממות נפש.
לאחר זמן מה צלצל הטלפון, לא רציתי לענות כדי לא להתנתק מכל מה שעברתי, אך קמתי כי עברה בי מחשבה שאולי זה בעלי שרוצה להודיע לי דבר מה. עניתי וכמעט שנפלתי, כשמהצד השני של הקו נשמע קולה של הדודה שלה סלחתי בהתבוננות... "תמר" נשמע קולה של הדודה, "הייתי בהלם, לא יכולתי לענות, הדודה הזו מעולם לא התקשרה אלי. "כן" עניתי בגמגום.. "תמר זו זהבה הדודה שלך.." "כן כן... אני שומעת, שלום". "תמר, את מרגישה טוב?" "הכול בסדר, ב"ה. הרדמתי את הילדים וכמעט שנרדמתי איתם". "אוי, אני מצטערת אם אני מפריעה. זו תהיה שיחה קצרה. אומנם עברו הרבה שנים מאז, ואנחנו גם לא לפני יום הכיפורים, אבל הערב אין לי מושג מדוע חשבתי עלייך ועל משפחתך המקסימה ונזכרתי בכל מה שהיה, את זוכרת? בליל חופתך... והנה אני מתקשרת, אומנם באיחור של מספר שנים לבקש סליחה. את יודעת, אנשים טועים נתפסים בקטנות...".
רעדתי. לא האמנתי למשמע אוזני. "זה בסדר, דודה זהבה, הכל נקי ומשוחרר אצלי", אמרתי בשמחה. "בעז"ה נפגש בשמחות". "תודה, תודה רבה תמר, אני מודה לך, להתראות מתוקה". הנחתי את הטלפון. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני ערה ולא הוזה. מה קורה פה? כוחה של מחשבה?