החירות היא בליבו של האדם ובמחשבתו לא המקום הפיזי מהווה את חירותו, אומר נח הרץ, אפשר להיות בן חורין גם מעבר לסורגים גם בכלא אלמאזה בדמשק.
למה את מתכוון?
"תראה אנחנו דור שזוכר את השואה נפגשנו עם ניצולים ושמענו סיפורים, שמענו כיצד אנשים בתוך המחנות כשמלאך המוות ביקיר אצלם יום- יום שמענו כיצד הם שם נשארו בני חורין לא לגנוב לא לרצוח נשארו בני חורין שלא לאבד את תקוותם נשארו בני חורין לשמור על יהדותם כן להבדיל גם אני אישית עברתי תקופה קשה, כמובן לא ניתן להשוות למה שהם עברו, יחד עם זה תקופה ארוכה בתוך צינוק לבד אחרי בריח וסורג בתנאים לא תנאים ועם כל זה הרגשתי כבן חורין הגוף מאחורי הסורג אך הנשמה בת חורין."
כיצד תפסה אותך המלחמה?
"כן זה היה ביום שבת יום הכיפורים תשלד. הסתובבתי במושב עין יהב בערבה. אשתי לפני לידה ואיתנו בת בגיל שנתיים."
למה עין יהב?
"גרנו שם. כחודשיים לפני המלחמה השתחררתי מחא לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי וחשבנו מה לעשות, אתה בוודאי זוכר את התקופה של אז, תקופה של חלוציות הנגב, הגשמה וכו' החלטנו שצריך לעשות משהו למולדת וירדנו להתיישבות בערבה."
נחזור למלחמה - הסתובבנו בשבילי המושב לפתע שמעתי קול מטוס בשמיים הבנתי שקרה משהו. כי ביום כיפורים אין פעילות צבאית רגילה, ובאמת תוך דקות ספורות הגיע ג'יפ עם חיילים וקראו לי לבסיס. וכעבור כמה שעות כבר הייתי בטיסה מבסיס לבסיס ושמעתי במכשירי הקשר את מאות מטוסי חא ממריאים לצפון ולדרום כדי להדוף את האויב הפולש.
האם אתה זוכר את ההרגשה שלך?
"אתה בוודאי זוכר את התקופה של ערב מלחמת יום כיפור. זה היה אחרי הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים ניצחון שהחדיר בנו זלזול באויב והם הפתיעו אותנו. הן בפתיחת המלחמה והן בעוצמתה והכו בנו קשות בהתחלה חשבנו שתוך יום יומיים, נחסל אותם. אולם כעבור זמן קצר הבנו שזה עסק מסובך והסכנה גדולה ובאמת אני יכול לומר שזה נס עצום כיצד המלחמה התחילה וכיצד נגמרה בניצחון אדיר!"
מתי אתה נפלת בשבי?
"זה היה ביום חמישי חג הסוכות לאחר חמישה ימי קרבות קשים, בהם איבדתי מספר חברים וכן את מפקד הטייסת שלנו, ביום חמישי החלה הפלישה לסוריה, כוחות הקרקע התארגנו וחא קיבל משימות סיוע קרוב, יחד עם חבר קיבלנו משימה בתוך סוריה. תוך כדי חדירה לשטח האויב עוד לפני שהספקנו לבצע את המשימה חטפתי פגיעה ישירה של טיל S.A.6 המטוס נפגע קשות. איבדתי את השליטה על המטוס והוא החל צולל כלפי מטה. וכנראה איבדתי הכרה לשניות ספורות אך למרבה הפלא הצלחתי בשנייה האחרונה למשוך בידית ההפלטה ועפתי החוצה. התעוררתי על המצנח בגובה של עשרות מטרים בודדים שוב קיבלתי חבטה בקרקע ואיבדתי את ההכרה. נס נוסף קרה שנפלתי לידי חיילים סורים, ולא לידי כפריים שהיו בקרבת מקום, שכן אז היו עורכים בי לינץ' מקצועי... הם הביאו אותי לבית החולים. שם התעוררתי כעבור כמה שעות אחרי ניתוח בו קטעו לי את רגל ימין מעל הברך."
האם היו חייבים לקטוע?
"אני לא יודע, ואף פעם לא חקרתי זאת, אני רוצה להאמין שכן."
האם אשתך ידעה משהו?
"אחרי שחסרתי מהשבי אשתי סיפרה איך הודיעו לה, יום שישי בבוקר הגיע משלחת קצינים, סאל ורסן מחיל האוויר והודיעו לה שהבן זוג שלי ראה את המטוס מתפוצץ, לא ראה מצנח, לא שמע כלום- כנראה שנח נהרג- בלשון צבאית קוראים לזה נעדר."
איך היא הגיבה?
"[נח אומר לי בחיוך תשאל אותה] כאשר חזרתי הביתה היא סיפרה לי שתגובתה המיידית הייתה נח חי היא הייתה אופטימית ושמרה על המוראל. יותר מזה היא עודדה את כל המנחמים היא אמרה שלהתאבל אפשר יותר מאוחר עכשיו חייבים לחיות עם תקווה לטוב. ובאמת כשבועיים אחכ הגיעה ידיעה ראשונה שהגעתי לבית החולים. הסורים הביאו צלמים מכל העיתונים בעולם להראות להם שבויים, וכך זיהו אותי בעיתון צרפתי והודיעו לאשתי. ידיעה רשמית שאני בכלא היא קבלה כעבור ארבע וחצי חודשים אחרי הביקור הראשון של הצלב האדום שהיה אצלנו בכלא."
נחזור לסוריה. אתה מתעורר בלי רגל פצוע מה קורה אז?
"ארבעה ימים בבית החולים. רוב הזמן תחת השפעת זריקות הרגעה, ביקור ראשון של חוקר סורי עם סטירות ואיומים. לילה אחד קושרים אותי באזיקים, קושרים את עיניי במסכה שחורה וגוררים אותי החוצה. הייתי בטוח שאני בדרך הביתה, הייתי בטוח שהמלחמה נגמרה והניצחון שלנו ולוקחים את הפצועים הביתה, הייתה נסיעה ארוכה כאבים עצומים ובמקום להגיע הביתה הגעתי לכלא אלמאזה הידוע בדמשק."
מה היו התנאים?
"תנאים לא תנאים צינוק קטן ללא חלון, ודלת ברזל נעולה מבחוץ שתי שמיכות חורף פשוטות ומתחילות החקירות. ואתה מבין שהחורף מתחיל חדשים קרים רק עם רצפה קרה ושתי שמיכות דקיקות."
איך היה הטיפול רפואי?
"שואף לאפס. פעם ראשונה שהגיע החובש זה היה חייל צעיר שלא העיז לגעת ברגל היא נראתה נורא ואיום. לקחתי ממנו את היוד והתחבושות ועם הציוד שלו החלפתי לעצמי את התחבושת. יותר מאוחר הגיע חובש מקצועי שפעם לפעם החליף את התחבושת. לא אנטיביוטיקה לא אינפוזיה לא אקמול לא כלום מעט אוכל, מכות, בידוד, קור עז."
איך מבריאים מזה?
"הכל בסייעתא דשמיא פשוט נס. אין לי מילים אחרות כאשר רופאים בארץ בדקו אותי הם נדהמו מההחלמה שלי. גם בתנאים טובים זה לא פשוט אבל שם זה נס גלוי."
מתי נפגשת עם שבויים נוספים?
"זה היה רגע מאוד מרגש. לילה, כעבור ארבע וחצי חודשים מאז נפילתי בשבי, נפתחה הדלת ולקחו אותי בעיניים מכוסות לקומה השנייה, אחרי שהושיבו אותי על הרצפה והורידו מעיניי את הכיסוי גיליתי שאני נמצא בחדר גדול בו ריכזו את הקצינים השבויים רובם אנשי חיל האוויר סך הכל 23 קצינים. ישבנו על הרצפה והכרנו זה את זה."
אתם יושבים ביחד, האם היו ביניכם שומרי מצוות?
"כן, קצין אחד מבינינו היה שומר מסורת. אבל מה שמעניין ששם בתוך הכלא ברגעים הקשים לכולנו התעורר הניצוץ היהודי. כיצד? בכל מיני אירועים למשל שבת. לכולנו היה צורך להדליק נרות שבת לקדש את השבת ולכבדה בפיג'מות נקיות ובסעודה מרובה שערכנו עי איסוף מזון במשך השבוע. בכלל ברגע שאתה יוצא מהמרוץ המטורף של החיים אתה מתחיל לחשוב, והמחשבות מביאות אותך מהר מאוד לנושאים רוחניים, שם כבר הבורא קרוב מאוד."
מניין היו לכם נרות?
"אספנו שמן מהמרק, סחטנו את הבורגול [מאכל סורי] שמנו בתוך נייר כסף, הוצאנו חוטים משמיכה, מאחד השומרים קיבלנו גפרורים והדלקנו נרות. זו הרגשה נפלאה, אתה בחושך מכל הבחינות, בשבי, בפחד, בכלא בסוריה ולפתע שתי נרות, שלהבת מרקדת ואנחנו, איתה."
נח אנחנו נמצאים ערב פסח אתה זוכר מה היה לפני 29 שנה?
"כן אני זוכר את ליל הסדר שם ליל הסדר עם כל העוצמה של השאיפה לגאולה ליציאה מהכלא. וגם זה מעניין לעניין למה שדיברנו בהתעוררות הנפש היהודית שם בכלא. חוץ מאותו קצין ששמר מסורת כל השאר היינו חילונים חלקנו בני הקיבוצים היה בינינו ויכוח איזה צביון לתת לליל הסדר בכלא, עמדו שתי אופציות. ליל סדר מסורתי כמו שראינו אצל סבא או ליל סדר מודרני כמו שחוגגים בקיבוץ. ופה אחד החלטנו סדר מסורתי. אתה מבין, שם בכלא אתה מרגיש צורך להיות מחובר עם כולם, כל היהודים בכל הדורות חגגו סדר מסורתי, יין, מצות, הגדה, יש בזה עוצמה אדירה ואנחנו הרגשנו צורך להיות מחוברים ליהודים בכל העולם, בעיקר בבית ובכל הדורות. (קטע מהיומן) יותר מזה היה בינינו ויכוח אם לדרוש מהסורים מצות ואם לא נקבל נכריז שביתת רעב זה היה הנשק היחיד שלנו, או שעדיין לא להשתמש בנשק זה. הסורים מנעו מאיתנו ויכוח היות וימים ספורים לפני ליל הסדר הביאו לנו מצות הגדות ועוד פרטים לליל הסדר."
מתי חזרתם הביתה?
"זה היה בשבת, יא בסיוון תשלא כבר היו לנו סימנים מוקדמים שהחזרה הביתה קרובה, בבוקר מוקדם נפתחה הדלת והוציאו את הפצועים למרפסת ללא כיסוי עיניים. הבנו שזה בדרך הביתה."
מה הייתה התחושה?
"מצד אחד שמחה אין סופית, חוזרים הביתה, אך מצד שני הרגשה שאתה משאיר חברים בשטח משאיר חברים בכלא, אלא שכאשר הגענו לשדה התעופה בדמשק פגשנו את אנשי הצלב האדום שאמרו לנו שיתר השבויים יחזרו הביתה בסוף השבוי ובאמת בסוף השבוע אנחנו הינו בין מקבלי פניהם, ברוכים השבים הביתה. נחזור להתחלה- אמרת החירות היא בליבו של האדם. כך מתוך הדברים אתה ודאי שומע את החירות הנפשית שהייתה לנו שם את הגוף אפשר לשים בצינוק, אחרי בריח אבל את הנשמה אי אפשר לכלוא. שם מאחורי הסורג נשארנו בני חורין, רקדנו, שרנו, הדלקנו נרות שבת, ערכנו ליל הסדר, שם מאחורי הסורג נשארנו בני חורין. יותר מזה אומר לך מה זה בעצם בן חורין? פעם חשבתי שההגדרה הנכונה היא שהחירות היא החופש לבחור למה להשתעבד."
ולמה אתה השתעבדת?
"אתה רואה. עשר שנים אחרי השבי הגעתי עם אחד מהקצינים שלי לישיבת נתיבות עולם בבני ברק קיבלתי את האומץ לשמוע מה יש לחרדים לומר על החיים על המוות על הייסורים על ארץ ישראל על חינוך וחיי משפחה ועוד ועוד. התחלתי ללמוד תורה ולהכיר עולם נפלא שלפני כן לא הכרתי, עולם שעד גיל 35 לחיי היה נסתר ממני, לא שמעתי עליו ברדיו לא בטלוויזיה [ואולי אפילו אלו הרחיקו אותי ממנו], עולם נפלא מתוך חירות אמיתית קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות."
כיצד אתה רואה היום את המדינה את העם?
"קודם כל אני מאוד אוהב את עם ישראל יש לנו עם נפלא אנשים נפלאים עשייה נפלאה ואם אתה שואל אותי מה כואב לי הייתי מגדיר את זה בשתי נקודות א: הפירוד הנוראי שיש בתוכנו ב: שרבים מאחינו בית ישראל פשוט לא מכירים את עולם המושגים והמסורת הנפלאה שלנו. אני סבור שיש לנו אוצר נפלא וכואב לי שכה רבים בתוכנו אינם יודעים עליו."