זה הזמן לסלוח

תמר, רינה ורחל חברותינו שמחו להיפגש לאחר שבוע, ומיד החלו להחליף ביניהן חוויות. רינה אמרה שהיא יכלה להרגיש השבוע בחוש את האווירה החיובית שנוצרה בביתה: "אני מרגישה מעין גלי רוגע שנוצרו בי ונשלחים ממני החוצה. זה כל כך יפה לראות את השפעתם על חברי הבית וגם על כל מי שאני באה איתו במגע. אם לומר את האמת, זו עבודה מאוד לא פשוטה להיות מודעת. להשתדל תמיד להיות עם יד על הדופק, לשמור על המחשבה. אבל די נהניתי מהתהליך, במיוחד מכתיבת התודות. בהתחלה לא זרם לי בכלל אבל לאחר יומיים היה פשוט נפלא. פתאום גיליתי כמה טוב עוטף אותי שלא ראיתי כלל".

רחל הוסיפה שכתיבת התודות ממש עשתה לה את זה... משהו מהפסימיות שלי התעמעמה מעט והתפתחה בי ראייה חיובית. "באחד הימים הייתי במעין מועקה ועצבות. לקחתי את המחברת והתחלתי פשוט לקרוא בה. מדהים איך קריאת התודות העבירה אותי ממצב של דכדוך להכרת תודה. מעניין מה יתחדש היום בסדנא. אני מצפה כבר", אמרה רינה.

מעגל הנשים התכנס. מבטים סקרנים ריצדו בחדר, המנחה נשמה מספר נשימות עמוקות ואמרה: "היום נפרוץ יחד חומה. לאחר שהבנו את עוצמת המחשבה ונגענו מעט בחשיבות האהבה עצמית ננסה יחד להבין את חשיבות המחילה".

כדי לרדת לעומק העניין אספר סיפור על מורה יצירתית במיוחד שביקשה מתלמידותיה שק תפוחי אדמה לכל אחת. המורה ביקשה מכל תלמידה להיזכר בדמויות שנפגעה מהם בעבר או בהווה. כל שם של דמות כזאת נכתב על תפוח אדמה שהוכנס לשק. לאחר שעשו כדבריה, הורתה המורה כי בשבוע הקרוב אסור לאף אחת מהן להיפרד מהשק שלה. התלמידות הצייתניות עשו כמצוות מורתן. לאחר מספר ימים הכיתה הסריחה מתפוחי האדמה הרקובים, והבנות פנו למורה בטענה שהמשימה בלתי אפשרית.

המורה שמחה שזו ההרגשה ולאחר ששחררה את כולם משקיהם התיישבה לדון עם התלמידות לפשר התרגיל המוזר הזה. המנחה שאלה את חברות הקבוצה לדעתן. תמר אמרה שבדיוק כך היא מרגישה. יש לה חברה שפגעה בה בעבר לפני מס שנים, ובאמת היא מרגישה שהיא סוחבת אותה לכל מקום. "זה העניין", אמרה המנחה. "כאשר אנו לא מוחלות, סולחות או מתנקות, אנו נושאות בתוכנו מחסומים רבים שהולכים ונרקבים בתוכנו, החוסמים אותנו בפני השפע של ה´ יתברך".

כמו שכותב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו: "ה´ יתברך משפיע מאורו ומטובו תמיד שווה בשווה לכולם, אך אנו, ע"י חלונות לב עכורים, חוסמים אור זה". כל עוד בלבנו אנו שונאות ולא מוחלות, אנו פוגעות בעצמנו. אמת, זו משימה כלל לא פשוטה לנקות את הכאב והפגיעה, אך האמינו לי שהעבודה הזאת נושאת עימה ברכה גדולה. אם נרפה את גופנו, נתחבר לנשמתנו ונרגיש כיצד חמלה מתפשטת בנו וממוססת את השנאה והפגיעה.

המנחה עמעמה את האורות. צלילי המוזיקה המרגיעה נשמעה בחדר. התחלנו להרפות את גופינו ע"י נשימות עמוקות, ושוב, לאחר הירידה אל העמק והישיבה על גדות הנחל, נתבקשנו לפרוש בדמיוננו מסך שעליו תעלה הדמות שפגעה בנו. כל אחת תחווה את הפגיעה ותדמיין אותו ככדור בידה. השכל בוודאי יאמר לכם לסלוח ולשכוח, את הפגיעה להמיס ולהתחיל לזרום, אך בלב פנימה נשמע קול: "מה פתאום!". בכל זאת, לאט לאט, מתוך אהבה גדולה לעצמיכם שחררו את כדור הכאב וגלגלו אותו לנחל. תנו ללב להירגע ואמרו לדמות על המסך: "אני מוחלת, אני סולחת..."