הכאת ילדים לצורך חינוך

מובא ברמב"ם (הלכות ממרים ו ט): "והמכה בנו גדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול". הברכי יוסף (יו"ד ר"מ כ) מבאר: "...כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו. ומשום שמצוי שהגדול יתריס כנגד אביו, לכן הזכיר גדול". נמצא, שגם קודם הבר-מצוה אין להכות את הבן, כאשר יש חשש שיתריס כנגדו.

מעשה בנער בוגר שלא נהג כשורה. אביו, שהיה איש חינוך ופיקח, ניגש אליו ונשק לו באהבה. הנער חש את אהבת אביו, התבלבל לרגע, ומיד שיפר את התנהגותו. מאידך גיסא, מעשה בילד שסמוך לכניסת שבת, ביקש ממנו אביו לנקות את החצר לכבוד שבת. הבן לא מילא אחר בקשת אביו. האב כעס עליו מאוד, ואף הכהו.

הבן נפגע מאוד, ועשה עצמו יורד לנקות את החצר, אך הוא לא שב הביתה. בשעת לילה מאוחרת כשהילד בושש מלבוא, ההורים נאלצו להודיע למשטרה על היעלמותו. הדבר גרם לחילול שבת גדול, ואף נאלצו להשתמש במסוקים כדי לחפש אחריו. אם האב היה יודע את דברי חז"ל שאסור להכות את הבן, כאמור, היה חוסך ממנו ומכולם את כל עגמת הנפש הגדולה, ואת חילול השבת הנורא.

מובא בפלא יועץ (ערך הנהגה): "יהיה כלל זה בידו להתנהג לעולם עם כל אדם ברכות ופנים שוחקות ומילים מתוקות, כי ודאי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. ובפרט בדורות הללו שחוצפא ישגא [שהחוצפה רבתה], אפי הבנים הקטנים אינם מקבלים כל כך קשות, ולשון רכה תשבר גרם, כולי האי ואולי יהיו דבריו נשמעים, ובזה יהיה אדם אהוב למעלה ונחמד למטה כל הימים, וה לא ימנע טוב להולכים בתמים", עד כאן דברי הפלא יועץ.

כיום בעקבתא דמשיחא, מצוי שגם ילדים קטנים מתמרדים ומתריסים כנגד אביהם. ולכן, יש להימנע ככל האפשר מלהכות את הילד, ולמצוא דרכים חלופיות לנהוג עם הבן.